לרסס
פוסטים
תגובות

א. תיקון העזות

בתורה מודגש הקשר בין עבודת יום הכיפורים למות שני בני אהרן, נדב ואביהוא. החל מהעובדה שעבודת יוה"כ כתובה בפרשת אחרי מות הפותחת במות בני אהרן. נראה שגם בקרבנות היום יש רמז לשני בני אהרן – בשני השעירים, שאחד לה' ואחד לעזאזל. נדב ואביהוא טעו בהתפרצות ללא סייג מספיק, בתכונת עַזוּת שלא במקומה. שעיר-העזים מסמל את העזות (ובמיוחד את העזות של הצעירים-השעירים), וכן המושג עזאזל. במעשה נדב ואביהוא נאמר "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" – צריך לברר האם הדחף שלהם היה כולו מהקדושה או שמעורבים בו סיגים של ישות פסולה, אולי ה"לא [הצד השלילי]" הוא ש"צוה אותם"! התיקון הוא בעבודת שני השעירים ביוה"כ: צריך להודות בכך שיש בנו סיגים של ישות, ולזרוק אותם לעזאזל, למקום העזות הפסולה, וכך מתבררת העזות הנכונה, "עזות דקדושה", שמכוחה ניתן להגיע אל הקודש פנימה ולצאת בשלום.

ב. תיקון הפזיזות

שני שעירי יום-הכיפורים באים מכספי הציבור ("מאת עדת בני ישראל"), ככל קרבנות הציבור, ובנוסף מביאים הציבור איל לעולה. בנוסף, מביא אהרן הכהן-הגדול עצמו (וכן הכהן הגדול אחריו בכל דור) פר חטאת ואיל לעולה. על פר החטאת מתוודה הכהן-הגדול תחילה על חטאיו וחטאי משפחתו, ואחר-כך על חטאי כל הכהנים – ומכאן שהפר הזה קשור לתיקון הפגם של אהרן הכהן עצמו בחטא העגל (העגל גדל והפך לפר). חטא העגל הוא פגם של חוסר סבלנות וחיפוש אחר ריגוש מיידי וחיצוני, דבר שאפשר לראות בו את שרש החטאים כולם, שהרי גם חטא עץ הדעת נבע ממניעים כאלה.

ג. תיקון העצלות

בעבודת יום הכיפורים מודגשת נוכחותה של אשת הכהן הגדול ברקע, ככתוב "וכפר בעדו ובעד ביתו" – "ביתו זו אשתו", וכן נפסק להלכה שעבודת הכהן הגדול כשרה רק כשהוא נשוי. בקרבנות היום, האיל שמביא הכהן-הגדול לעולה מכוון לתיקון האשה. שני הסוגים העיקריים של הקרבנות הם חטאת ועולה, החטאת באה לחטא-לנקות פגמים שנעשו במצוות לא-תעשה ואילו העולה מכפרת על מצוות-עשה, כלומר על מה שהיה צריך לעשות ולא נעשה. החטאת שייכת יותר לגבר, הפעיל והאקטיבי שצריך לכפר על פעילות שלילית, והעולה שייכת יותר לאשה הצריכה לכפר על פאסיביות שלילית. על האשה היהודיה להיות "עקרת הבית", עיקרו של בית, ליזום ולפעול שהבית היהודי, הקשר הזוגי וכל המשפחה, יהיה טהור וקדוש, כמו "אשת חיל" בספר משלי, "ולחם עצלות לא תאכל". זוהי הכפרה של האיל לעולה, הרומז בפרט לאשתו של אהרן הכהן, אלישבע בת עמינדב, שהאותיות הראשונות בשמה הן איל.

ד. "השתדל להיות איש"

האיל לעולה המובא מאת הציבור רומז לשני בני אהרן הנותרים, אלעזר ואיתמר. באופן טבעי, היו נדב ואביהוא זוכים בכהונה הגדולה, אבל לאחר שמתו עברה הכהונה הגדולה לאלעזר, ובהמשך הדורות נדדה בין בני אלעזר לבני איתמר. הבנים הצעירים עלולים לחשוש להכנס ולעמוד במקום גדולים ולהנהיג את הציבור, ולכן מביאים הציבור איל לעולה כדי לעודד את בני אלישבע לקיים את הצו "השתדל להיות איש", לקום ולהנהיג את הציבור ולא להצטנע בענוה של שקר.

Share

| אין תגובות. בוהו »

לבכות קדימה

תנועת הנפש של הבכי המלווה אותנו בימי בין המיצרים לוקחת אותנו קדימה מגלות לגאולה משבר לתיקון. 'פרק בעבודת ה' ' מלמד אותנו איך לבכות נכון

ימי החורבן הם ימי בכי – "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין מנחם לה". אפילו הקב"ה – שככלל בוכה רק בחדריו הפנימיים, בעוד כלפי חוץ "עז וחדוה במקומו" – בוכה בגלוי ביום החורבן (חגיגה ה, ב). מחד הבכי בא בעקבות החורבן, אך מאידך הוא עצמו סבת החורבן: "'ויבכו העם בלילה ההוא [בעקבות דברי המרגלים]'… אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות".

אך האם בביאת המשיח בב"א יתבטל הבכי מהעולם? בכי הוא חויה עמוקה ופנימית – מקומו בחדריו הפנימיים של ה', וגם בחדרי הלב הפנימיים של היהודי, שאישיותו מורכבת מבכיה וחדוה (כלשון הזהר: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". לבכיה אף שורש ביחידה שבנפש, למעלה משורש החדוה בחיה שבנפש). הבכיה והגעגועים הפנימיים הם גם מקור לנביעה אין סופית של חידושי תורה – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". לכן, מסתבר שנקודת הבכיה הפנימית תשאר גם בגאולה. הכיצד?

לדעת לבכות

בכי מבטא אי-השלמה עם המצב הקיים, והרי "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" – תמיד יש לאן להתקדם ותמיד אפשר לבכות על המצב בהוה. ולהמחשה: הרבי מליובאוויטש בכה וזעק "עד מתי?!" ותבע להתקדם במרץ אל הגאולה. האם בזמן הגאולה אישיות כמו הרבי 'תתהפך' לרגועה ושוקטת על שמריה? אדרבא! הרבי חזר תמיד ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתים" – לעולם אין להיות מרוצה מהקיים ותמיד יש לשאוף ליותר.

כלומר, הבכי הוא נקודת אי-נחת ובקורתיות פנימית הדוחפת תמיד קדימה – גם אם הכל טוב, יכול להיות עוד יותר טוב. מכך גם מובן למי מותר לבכות – הבכי מוצדק רק כשמתלווה אליו ראית היעד המקווה. מחד, החזון העתידי מעורר בכיה לנוכח ההוה החסר, ומאידך הוא שומר מבכי של יאוש ורפיון ידים. הבכי המתוקן 'ממיס' את ההוה לטובת עתיד טוב יותר.

ה"בכיה של חנם" במדבר לא לוותה בראית העתיד הטוב, אלא להיפך – היא גרמה להתבצרות בהוה ופחד מהתקדמות לעתיד. "בכיה לדורות" חיובית, אחרי המתקת הגאולה, היא בכיה שמקדמת מדור לדור, מדור ההוה לדור נוסף ומופלא יותר של משיח וגאולה, לגילוי רבדים עמוקים יותר ויותר של "רזי תורה" ב"תורה חדשה מאתי תצא".

 "הלוך ילך ובכה.."

מבט זה מסביר גם את תפקידו האמתי של הבכי בזמן הגלות, ובעצם את תפקיד החורבן והגלות עצמם: כשם שהבכי נועד למוסס את ההוה לטובת עתיד טוב יותר, כך החורבן עצמו הוא בעצם "סותר על מנת לבנות" – לבנות מחדש את מלכות ישראל ובית המקדש באופן גאולי ושלם הרבה יותר.

אכן, בגלות יש פער זמן קשה ועצוב בין החורבן והבנין (ורק בנקודה הכמוסה ביותר בנפש מתייחדת הבכיה עם נקודת החדוה החדה והראשונית). בנפש, גלות היא מצב של גאוה וישות, בו סתירת מצב האדם בהוה פוגעת בו וגורמת לבכי קשה ומר. אך אצל הצדיקים, שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, התנועה הזו חלקה – הבכי הוא בטול הפנימי, בטול 'צורת הצדיק' בהוה כדי להתקדם ל'צורה' מאירה ובהירה יותר. כך בגאולה – וכך ראוי לחיות ככל שמתקרבים לגאולה – הבכי על ההוה מתמזג עם השמחה הגלויה על העתיד המופלא שמגיע מיד (ללא תקופת משבר ביניהם), עד שקשה להבחין בין בכי הצער לדמעות השמחה: "בבכי יבֹאו ובתחנונים אובילם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה".

ערך איתיאל גלעדי, עפ"י שיעור י"א מנחם-אב ע"ג – יום עיון בתורת הנפש.

 ראה עוד במאמר שאלו יהיו הדאגות שלנו

Share

| אין תגובות. בוהו »

מנחם אב: גם זו לטובה

לעומת כל חודשי השנה המתקבלים בברכה, נדמה שחודש אב הוא אורח בלתי רצוי, "משנכנס אב ממעטים בשמחה"[1]. אך האמת היא שדווקא בחודש זה מצפה לנו משימה מרתקת, וחשובה מאין כמותה, להצליח להפוך את אבלות החורבן לנחמה, כהבטחת הנביאים "צוֹם הָרְבִיעִי [י"ז בתמוז] וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [ט' באב]… יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים"[2]. לכן נוהגים לכנות את החודש בשם מנחם אב, כדי להחדיר מתחילתו את הנחמה המשמחת. יתירה מזו, בחסידות מפרשים "ממעטים בשמחה" – ממעטים את העניינים הבלתי רצויים על ידי שמחה[3]. אך הפירוש המפתיע הזה טעון הסבר: איך בדיוק עושים את זה? מה כאן יכול להיות שמח?

כדרכנו, נתבונן במהות החודש לפי האות שבה הוא נברא, כפי שמלמדת חכמת הקבלה. דרך זו מתבקשת במיוחד בחודש שלנו, שכן אב היא המלה הראשונה הנוצרת מצירוף אותיות האלף-בית (לאחר אא החסר משמעות), ולמעשה במקום לומר אב אפשר לומר אל"ף-בי"ת, רמז מובהק לכל סדרת האותיות. מעניין שהספר בתנ"ך השייך לחודש אב – מגילת איכה (ובלשון חז"ל: ספר קינות) – מיוחד בזה שכמעט כולו כתוב בסדר אל"ף-בי"ת, וחז"ל אף טרחו לתת טעם לדבר "מפני מה לקו באל"ף בי"ת? מפני שעברו על התורה שניתנה באל"ף בי"ת"[4]. בנוסף, מספר ימי "בין המצרים", משבעה-עשר בתמוז ועד תשעה-באב (כולל שני הימים הללו), הוא עשרים ושנים, בהקבלה לאותיות האלף-בית.

טי"ת טובה

ובכן, חודש אב נברא באות טי"ת. באופן פשוט, האות טי"ת שערכה המספרי הוא תשע, רומזת לתשעה באב, התאריך העיקרי של החודש. אבל זה לא הכל. המשמעות הפנימית של האות נלמדת גם מההופעה הראשונה שלה בספר התורה, שכן התורה היא מעין "תכנית אב" לבריאת העולם. והנה, האות טי"ת מופיעה לראשונה בפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב", ומכאן שזו אות טובה מאד. כך אכן נאמר בגמרא: "הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו, הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד 'וירא אלהים את האור' לא כתיב טי"ת"[5].

כך מוסברת גם העובדה שהמלה טוב, וגם האות טי"ת, אינן מופיעות בטקסט של עשרת הדברות: "מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב? הואיל וסופן להשתבר [ואז יוצא ש]חס ושלום, פסקה טובה מישראל"[6]. לעומת זאת, בעשרת הדברות כפי שהן כתובות בספר דברים, המלה טוב אכן מופיעה, "למען ייטב לך"[7], כיון שזהו הנוסח שנכתב בלוחות השניות שלא נשברו. הוי אומר, האות טי"ת והמלה טוב מתאימות להופיע בדבר קיים שאינו פוסק ונשבר. זו גם המשמעות הפשוטה של המלים "וירא אלהים כי טוב" – ה' רצה בקיומה של הבריאה.

מפליא, אם כך, שדווקא חודש אב נברא באות טי"ת, האות הטובה. והרי בטי"ת באב קרו המאורעות הקשים ביותר בתולדותינו: חטא המרגלים, מיתת אנשי דור המדבר במשך ארבעים שנה, חורבן שני בתי המקדש, ועוד צרות רבות ורעות עד הדור האחרון. הכל ממש נשבר, כמו הלוחות הראשונות (שנשברו כבר בי"ז בתמוז), ומה יכול להיות טוב בזה?

הטוב הגנוז

ההסבר טמון בביטוי ייחודי מספר הזוהר הקדוש: "טוביה גניז בגויה" – הטוב שלו גנוז בתוכו. זו המשמעות של צורת האות טי"ת, הנראית ככלי המתכנס לתוך עצמו וכאילו מצביע על נקודה נעלמת בתוכו. זוהי הנקודה של הטוב, נקודה נסתרת וגנוזה שצריך לזכות לגלות אותה.

גם בתוך חודש אב גנוז משהו ממש טוב, אלא שצריך חוש מיוחד כדי לקלוט אותו. וכאן אנו מגיעים לחוש הנפש המיוחד של החודש, הוא חוש השמיעה, לעומת חודש תמוז הקודם שהתייחד לחוש הראיה. בנוסף, מבין י"ב השבטים, השבט של חודש אב הוא שבט שמעון, שנקרא בפירוש על שם חוש השמיעה, "כי שמע ה' כי שנואה אנכי"[8].

כאשר רואים משהו, אין ספק בנכונותו, עדות ראיה בתפיסה ישירה של עצם הדבר, כמו שמודגש ביחס ליציאת מצרים ומתן תורה, "אתם ראיתם"[9], "אתה הָרְאֵתָ לדעת"[10]. אבל השמיעה אינה חוויה ישירה, אלא קליטה של הד מרחוק (תזוזת גלי הקול הנעים באויר ומכים באזננו), כמו הסקת מסקנות בהוכחה נסיבתית ולא עובדה מוחצת מול העינים. "לא תהא שמיעה גדולה מראיה"[11]. אמנם האות טי"ת והמלה טוב מופיעות בהקשר של ראיה, "וירא אלהים את האור כי טוב" – אלא שחז"ל מסבירים שהקב"ה ראה שהעולם אינו ראוי לאור הגדול הזה, ולכן "עמד וגנזו"[12], ומכאן שהאור הטוב הוא אכן "טוב גנוז" שאי אפשר היום לראותו, רק לשמוע עליו[13].

כאשר הכל ברור וגלוי, אנו רואים את האור הטוב, כמו בתקופת הזוהר של מתן תורה או בניין המקדש. אבל כאשר מגיעים ימים חשוכים, הלוחות נשברו, בית המקדש נחרב ואנו נמצאים בגלות, אז נסתם חוש הראיה, "במחשכים הושיבני כמתי עולם"[14], "על אלה חשכו עינינו"[15]. אבל גם בשעות כאלה ניתן לחוש בטוב הגנוז, ואף שאי אפשר לראותו אך אפשר לשמוע אותו, כמו בת קול חרישית בתוך החורבות.

הצדיק האופטימי

אנו מאמינים שיש איזה-שהוא טוב אפילו בזמן החורבן, אך מהו הטוב הזה? לשם כך, נספר על אחד מגדולי חכמי ישראל ושמו נחום איש גם זו, שנקרא כך מפני שעל כל דבר שאירע לו היה אומר "גם זו לטובה"[16]. וכך מסופר: פעם אחת היה צריך להביא מתנה לקיסר הרומאי כדי לפייסו. בחרו את נחום איש גם זו, ושלחו בידיו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות. בדרך, לן נחום בבית אחד, ובלילה גנב בעל הבית את האוצר ומילא במקומו עפר. כשגילה נחום את הדבר, אמר "גם זו לטובה"… כשהגיע נחום אל הקיסר, ראה הקיסר את "המתנה" ששלחו לו היהודים ורצה להורגו, ונחום שוב אמר "גם זו לטובה"… אז התערב אליהו הנביא, שנשלח משמים בדמות אחד השרים, ואמר למלך: אולי זהו העפר הפלאי שאברהם אביהם של היהודים היה נלחם אתו באויביו, עפר שהופך לחרבות וחיצים. ניסו את העפר, והנה התברר שאכן זהו נשק מופלא. אז ציוה המלך ומילאו את הארגז באבנים טובות ומרגליות ושלחו את נחום בכבוד רב (את ההמשך המעניין תקראו בגמרא).

נחום איש גם זו האמין באמונה שלמה, גם באותה שעה שהכל נראה רע, שבאמת "זו לטובה", ושדווקא בדרך זו תגיע הטובה האמיתית. כך גם מסופר שנחום איש גם זו סבל ייסורים נוראים אבל שמח בהם, כי בדרגתו הגבוהה הכיר בטובה שהיסורים מעניקים לו, ובטוב הגנוז בתוכם. כך גם ביחס לחורבן המקדש, וכל הירידות והשברים של חודש מנחם אב: הנחמה תבוא מתוך המבט של נחום איש גם זו, כאשר נוכל לומר בלב שלם "גם זו לטובה". יש טובה גנוזה בחורבן בית המקדש, כי הוא בא מאת ה' כדי "לפנות את השטח" ולבנות את בית המקדש השלישי, הנצחי, כמו ההגדרה ההלכתית של "סותר על מנת לבנות"[17] – סתירה המאפשרת בניין טוב יותר מהקודם[18].

בלשון החסידות, בתשעה באב מגיעים אל נקודת אין שמכוחה מגיע היש החדש, שאינו יכול להופיע כל עוד נמצא היש הישן, כמו ריקבון הגרעין לפני הצמיחה החדשה. מכאן ניתן להסיק מהי עבודת הנפש הנדרשת מכל אחד ואחת כדי להגיע לטוב הגנוז בתשעה באב: להיות בדרגת "אין", במדת השפלות החיובית, "ונפשי כעפר לכל תהיה". זהו סוד העפר של אברהם אבינו, שאמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר"[19], והוא העפר שמתגלה לנחום איש גם זו. החורבן והמיתה בתשעה באב מביאים אותנו לאין שלאחריו יצמח היש החדש, אבל אם ננהג במדת השפלות כעפר, 'נחסוך' את הצרות הללו ונוכל להתחדש באמת ללא מוות וכאב[20].

יום הולדת שמח

נשלים את הטוב הגנוז כשנחזור לאות טי"ת שערכה תשע. "תשעה מי יודע? תשעה ירחי לידה", וניתן להתבונן בתשעת הימים הראשונים של חודש אב כתשעת חודשי הריון, כאשר כל חודש מתקצר ליום אחד.

הנקודה של תחילת ההריון היא בראש חודש אב, והנה זהו תאריך פטירת אהרן הכהן הגדול "בחֹדש החמישי באחד לחֹדש"[21] (תאריך הפטירה היחיד המפורש בתורה). בפשטות, זהו אירוע מעציב, ככתוב שכל בית ישראל בכו על מות אהרן. אבל באמת פטירת הצדיק מסמנת שלב חדש, וגדול יותר, בהשפעתו על ישראל, ככתוב בספר הזוהר שהצדיק שנפטר מן העולם נמצא בכל העולמות יותר מבחייו, כיון שהשפעתו אינה מצומצמת כעת בתוך מגבלות הגוף[22]. לכן ניתן לראות את יום פטירת אהרן כיום תחילת ההריון, ובתוך רחם האם נמצא הטוב הגנוז, העובר המתפתח[23]. ומי הוא שנולד לאחר תשעה ימים, בתשעה באב? זהו מלך המשיח, כדברי חז"ל שביום שנחרב בית המקדש נולד המשיח[24]. המשיח הוא הטוב הגנוז בעצם החורבן, כי החורבן של ה'ציור' הקודם שהיינו תפוסים בו, הוא שמאפשר את הופעת הדבר החדש שכולנו מצפים לו. לאחר הריקבון של החורבן, צומח המשיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[25].

היום קיימים דיני אבלות החורבן, כי בעינינו אנו עדיין רואים הרבה חורבן וגלות (גשמית ורוחנית). אבל עלינו להתאמץ ולשמוע את הטוב הגנוז בתוקף החורבן, ולאחל "יום הולדת שמח" למלך המשיח שיבוא וינחם אותנו, וכמו נחום איש גם זו יראה לנו שממש גם זו לטובה. זו העבודה של "ממעטים בשמחה" – ממעטים את אבלות החורבן בכך שמגלים את הטוב הגנוז ואת השמחה הפנימית שעתידה להתגלות. "ואפילו בתשעה באב שהוא חושך למראה עין, הגם שיש לבכות במר נפש על כל אשר מצאתנו ביום ההוא, מכל מקום יש לשמח לב המלך בשמחה העתידה שבו יולד מנחם [-משיח] ויגאלנו במהרה וישמח ה' במעשיו והיתה לו המלוכה כימי קדם"[26].

הטוב הגנוז מתגבר בשבת שאחרי תשעה באב, הנקראת "שבת נחמו", שבה מתחילה סדרת הפטרות הנחמה, "נחמו נחמו עמי"[27]. הטוב מתגלה בשיאו באמצע החודש, ט"ו באב, כאשר הירח מאיר בשלמות ב"אור כי טוב". "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב… שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים"[28] – "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל [בט"ו באב] וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם… וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם ה'"[29]. במהרה בימינו אמן.



[1] תענית כו, ב (במשנה).

[2] זכריה ח, יט.

[3] מאור ושמש פרשת וישב, עה"פ ויהי ה' את יוסף. שיח שרפי קדש (בין המצרים) בשם החוזה מלובלין.

[4] סנהדרין קד, א.

[5] בבא קמא נה, א.

[6] שם נד, ב. וראה במהרש"א שם, שכוונת הגמרא גם לאות טי"ת.

[7] דברים ה, טז.

[8] בראשית כט, לג.

[9] שמות כ, יט.

[10] דברים ד, לה.

[11] ראש השנה כה, ב.

[12] חגיגה יב, א.

[13] ובמושגי הקבלה, הראיה שייכת לחכמה, המאירה כברק המבריק, והשמיעה שייכת לבינה.

[14] איכה ג, ו.

[15] שם ה, יז.

[16] תענית כא, א. סנהדרין קח, ב (וראה בפירוש רבינו חננאל שנחום היה בן העיר גמזו, וראה במהרש"א שם).

[17] ראה שולחן ערוך אדה"ז אורח חיים רעח, ב.

[18] לכל זה, והחילוק בין דרגת נחום איש גם זו לדרגת רבי עקיבא שהיה אומר "כל דעביד רחמנא לטב עביד" – ראה דברי הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ח"ג עמ' 268, ח"ו עמ' 125.

[19] בראשית יח, כז.

[20] וראה סוטה ה, א, שמי שנעשה שכן לעפר בחייו זוכה לתחיית המתים.

[21] במדבר לג, לח.

[22] כמבואר בתניא, אגרת הקדש כו.

[23] במושגי הקבלה, רחם האם שייך לספירת הבינה. האור של החכמה (בחינת ראיה) נמסר לבינה (בחינת שמיעה) ומתפתח ברחמה.

[24] איכה רבה א, נא.

[25] זכריה ו, יב.

[26] עבודת ישראל פרשת מסעי.

[27] ישעיה מ, א.

[28] משנה סוף מסכת תענית. ניתן לומר שעד תשעה באב זו דרגת רבי עקיבא שאומר "לטב עביד" (כנ"ל הערה 18), ללא גילוי, אלא באמונה בבחינת 'אחור'. אך בימי הנחמה שאחרי תשעה באב מגיעים לדרגת נחום איש גם זו, גילוי האור הטוב.

[29] ירמיה לא, יב-יג.

Share

| אין תגובות. בוהו »

נדרי האיש והאשה

כמה מצוות ואיסורים יכולים כבר להיות לאדם? מסתבר שהרבה מאד… בנוסף לכל המצוות הקבועות הרגילות, תרי"ג מצוות לכל פרטיהם, האדם יכול לחייב את עצמו או לאסור על עצמו מעשה מסוים, כמו שאנו לומדים בפרשת הנדרים, בפתיחת פרשת מטות: "איש כי ידֹר נדר לה' או השבע שבועה לאסר אִסָר על נפשו, לא יחל דברו ככל היֹצא מפיו יעשה". כך למשל: מי שנדר שלא יאכל תפוחים, אסור לו לאכול תפוחים, באיסור מן התורה! מי שנשבע לאכול תפוח ולא אכל, עבר על איסור תורה. ומי שנדר להביא קרבן או לתרום סכום מסוים לצדקה, מחוייב מן התורה לקיים את נדרו.

אדם, איש ואשה

מניין נובע הנדר? נדייק במלים הפותחות את פרשת הנדרים: "איש כי ידר נדר… ואשה כי תדר". המלה איש מבטאת את האישיות הפרטית המיוחדת, לעומת המלה אדם שמשמשת גם כשם כללי למין האדם בכלל, ולכן אין בה חלוקה לזכר ונקבה ושניהם יחד נקראים אדם, "זכר ונקבה בראם… ויקרא את שמם אדם"[1]. לעומת זאת, האיש הוא בן זוג של האשה – אישיות מובחנת שבה יש חלוקה ברורה של הוא והיא.

נדייק יותר בהופעה הראשונה של איש ואשה בתורה[2]: ה' הפיל תרדמה על האדם, ואז "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי… לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ביצירת האשה, האיש עדיין נקרא האדם, ורק לאחר שהוא רואה את האשה הוא קורא לה בשם זה ותוך כדי כך הוא מגלה ששמו שלו הינו איש (לאחר שהמלה אשה מופיעה כבר שתי פעמים[3]).

דהיינו, בהתחלה התודעה היא של 'אדם', ללא חלוקה של זכר ונקבה, וכדברי חז"ל שהאדם נברא "דו פרצופים"[4], כלול מזכר ונקבה. אז מתרחש תהליך ה'נסירה', כאשר האשה נלקחת מצלעו של האדם, במטרה ליצור זיווג "פנים בפנים" של איש ואשה. לכן כאשר האדם רואה מולו את האשה הוא מזהה את עצמו כאיש, ואז מתגלה המשמעות השלמה של תהליך הזיווג שבו עוזב 'איש' את הוריו ודבק ב'אשתו'.

השם אדם שייך יותר לתחום ה'מוחין', ואילו השם איש לתחום ה'מדות' – מדות הלב המתפעלות ומתלהבות כאש. יחסית, האיש מזדהה יותר עם עולם המוחין, והאשה עם עולם המדות. לכן בתחילה האדם אינו מכיר את עצמו כאיש (או אשה), ורק כאשר הוא רואה מולו את האשה הוא חש בהתפעלות לבו לעומתה, "זאת הפעם עצם מעצמי" שלבי פועם לעומתה, וכך מגלה את עצמו כאיש בעל לב (וברמז: האדם רואה מולו אשה, ואז הוא עושה את חשבון הגימטריא: אדם ועוד אשה = מאיש [לוקחה זאת]).

איש ואשה בנדרים

כעת נחזור לפרשת נדרים. כמו שהאשה בתחילתה "לוקחה" מהאיש, כך נדרי האשה כאילו נלקחים מנדרי האיש – בתחילה "איש כי ידר נדר" ואחר כך "ואשה כי תדר". הנדר (וכן השבועה) מבטא תכונה 'גברית', חוסר השלמה עם המציאות אלא קביעה קשה ולוחמנית, מתעמתת וחריפה, "אסור לי לעשות כך" או "אני חייב לעשות כך", תוך נטיה להתנצח ולנצח. "האיש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש"[5], האיש מדבר בלשון קשה והאשה בלשון רכה[6]. לכן כאשר האשה נודרת, ובכך מחקה את תכונת האיש, היכולת ביד האב או הבעל להפר את נדריה, למנוע אותה מלקבוע החלטות מחייבות ללא הסכמתו[7].

במערכת היחסים בבית, ניתן להבין בפשטות שהנדרים עלולים לגרום למתחים ובעיות בשלום הבית. ואכן, ההלכה אומרת שהבעל מפר נדרים של "עינוי נפש" או "שבינו לבינה"[8] – נדרים כאלה שפוגעים בניהול התקין של חיי משפחה. בעומק, הבעיה מתחילה בעצם הנטיה של האשה לנדור ולהתנהג באופי קשה וקשוח (כמו "המין החזק"), ובכך היא פוגעת בנשיותה הרכה והיפה. הנטיה הלא-מחושבת של האשה לנדור עלולה להתנקם בה כאשר תעמוד בפני קשיים ופיתויים, ותדרש למאמץ שאינו לפי כוחותיה.

כאשר הבעל מפר (מפורר) את הנדר, הוא מאזן את הנטיה הזו ומסייע לאשה לחזור לעצמה. ובכך להחזיר את המבנה הנכון בבית – בית שיש בו איש ואשה, שלכל אחד האופי שלו, ויחד הם יכולים להתחבר "פנים בפנים", "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" וזוכים לפרות ולרבות[9]. ביטוי לכך שהנדר והשבועה יוצרים 'חסימה' במשפחה, יש בדברי חז"ל "בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה"[10] וזהו הטעם לקרבן יולדת – אך אין זו שבועה רגילה, אלא נטיה נפשית שהקב"ה עצמו מרפא וכאילו מפר את שבועתה כדי לאפשר המשך פריה ורביה.

אם בכל זאת האשה רואה צורך אמיתי לקבל החלטות וסייגים מסוימים, עליה לעשות זאת "בלי נדר" והתחייבות (כמו שנאמר בהלכה בכלל, גם לגבי גברים), תוך הקשבה למציאות ולא במאבק. כאשר האשה תנהג ברכות, כפי טבעה, ללא הכרזה של נדר, היא תמצא את הכוחות הפנימיים להתמודד עם הפיתויים ותגלה את החוסן הפנימי שלה היכול לעמוד בפני כל זעזוע[11].

נדר אישי ונשי

נחזור למלים איש ואשה ונדייק שהנדר הוא עניין אישי. יש את הדרך הסלולה לרבים, קיום התורה המחייב את כולם. זו ההלכה הרגילה, עניין אובייקטיבי שנאמר לכולם במדה שווה: כולם חייבים לשמור שבת וכשרות, כל גבר חייב להניח תפילין וכל אשה להדליק נרות שבת. השולחן ערוך, בעיקרו, פונה במדה שווה לכל יהודי (אם כי גם בו יש חילוקי מדרגות בין הלכה מחייבת להידורים וחומרות). לפעמים די בכך, ללא צורך מיוחד לבטא את האישיות המיוחדת שלי ושלך.

אך לפעמים מתעורר האדם – יותר נכון, מתעורר האיש – ומרגיש צורך לבטא את העניין האישי שלו, הסובייקטיבי. האיש מרגיש 'חייב' לעשות מעשה מסוים, או שממש 'אסור' לו לעשות, ואז הוא חש צורך לנדור ולהשבע. התורה הכללית שייכת לכולם, ובדרך כלל היא שייכת בכל מקום ובכל זמן, אבל תורת הנדרים היא נטיה אישית לגמרי, מה אני מרגיש כאן ועכשיו.

כך תובן הפתיחה המיוחדת של הפרשה, "וידבר משה אל ראשי המטות" – שלא כמו הפתיחות הרגילות בתורה שבהן ה' מדבר אל משה או משה מדבר אל בני ישראל[12]. "ראשי המטות" הם נשיאי השבטים – שבט ומטה הם ענפים נוטים ומתפשטים, כל שבט עם הנטיות המיוחדות לו המתבטאות בנדרים, עד שניתן לומר שיש נדרים אופייניים לשבט ראובן ואחרים לשבט שמעון. ליתר דיוק, קיים הבדל בין שבט ומטה – השבט הוא ענף רך וגמיש (היכול לשמש כשוט) והמטה הוא ענף יבש וקשה (שאפשר להשען עליו או להכות בו). כל עוד מדובר בנטיה רכה וגמישה של הנפש, לא מגיעים לנדרים ושבועות, אך כאשר מדובר בנטיה מעוצבת וקשיחה, בבחינת מטהנוטה בבירור למקום אחד), אז מופיעים הנדרים.

אך מתוך הדברים כעת נראה שהנדר שייך לאשה יותר מאשר לאיש! הרי האופי של הגבר יותר יציב (לחיוב ולשלילה), הוא פחות מבטא את האישיות המיוחדת לו, ופחות מודע לה, ולכן מסתפק בתורה הכללית-האוביקטיבית ופחות נוטה לנדרים ושבועות. ואילו האשה מודעת לאישיות הסוביקטיבית הדורשת ביטוי ומתפרצת לעתים בנדר ושבועה (ולא לחנם מופיעות מסכתות נזיר ונדרים בסדר 'נשים' מששה סדרי משנה).

בלשון פנימיות התורה: הנדר קשור דוקא לספירת הבינה. בעוד החכמה מבטאת מהות אוביטקיבית ויציבה, הרי הבינה היא ראשית המציאות, ובעוד החכמה משולה לאיש ('אבא') הרי הבינה היא אשה ('אמא') – "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש"[13], וגם הלב מתייחס יותר לספירת הבינה ("בינה לבא ובה הלב מבין"), ולכן אנו מוצאים יותר "אשה נדרנית" מאשר איש נדרן.

התכללות איש ואשה

ראינו, אם כן, שני צדדים הפוכים לכאורה, האם הנדר שייך יותר לאיש או לאשה. נוכל להתאים בין הדברים כאשר נבין שיש "התכללות" בין האיש והאשה. כך מוסבר בקבלה ובחסידות שבתוך נפש האיש יש פן נשי, "האשה שבאיש", ובתוך האשה יש צד גברי, "האיש שבאשה" (בלשון המדע היום יש לכך ביטוי בכרומוזומים של הזכר והנקבה).

ובכן, לאיש מצד עצמו ("האיש שבאיש") יש אישיות קשה וכובשת, אך עדיין אין בכך כדי להניע אותו לנדור. כיון שבדרך כלל אין לו צורך "להוכיח את עצמו". הוא "אומר ועושה, גוזר ומקיים", גם בלי להכריז על מחויבות, כתכונת החכמה שאינה צריכה לביטוי חיצוני. רק לעתים רחוקות מתעורר הצורך לנדור, בעיקר לעומת התנגדות או פיתוי. מה מניע בפועל את האיש לנדור? זו התכונה של "הבינה הנשית" שנמצאת גם בו[14], התעוררות הלב החם והמודעות העצמית האישית שמגיבה לשינויי המציאות. בקיצור: הנדר מבטא את התוקף הגברי המהותי (בחינת חכמה) אך הוא מתעורר בפועל רק מכח הבחינה של "האשה שבאיש" (בחינת בינה שבחכמה).

ובאשר לאשה: מהצד "הנשי הטהור" שלה אין לה נטיה לנדור, אלא לקבל את המציאות הנתונה ולהסתגל אליה, כשהיא מצליחה להתמודד בכח ה"בינה היתירה" שבה, מבלי לייצר סייגים מלאכותיים. בעוד הגבר נוטה לכבוש ולנצח, בפעילות אקטיבית, הרי האשה יודעת להודות ולקבל באהבה את משברי המציאות (וזהו ההבדל בין ספירת הנצח לספירת ההוד, "איהו [הזכר] בנצח, ואיהי [הנקבה] בהוד"). מה מביא את האשה לנדור? הצד של "האיש שבאשה"! הצד הזה אינו מוותר ואינו נכנע, ורוצה לנצח את החסרונות על ידי פעולה 'לוחמנית'. כך למשל, האשה מצווה בפחות מצוות מאשר האיש – שכן היא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן – ומשום כך יכולה להתעורר אצלה נטיה 'להשלים את החסר' כשהיא מקבלת על עצמה בנדר סייגים והנהגות טובות. הנדר מתקשר במיוחד למושג התשובה, שכן מי שחוזר בתשובה ורוצה לפרוש מהרגלים גרועים שהורגל בהם, נצרך לעתים לכבול את עצמו בסייג של נדר, והתשובה בעיקרה היא התעוררות המיוחסת לאשה (כמו שמוסבר בפנימיות התורה שהמלה תשובה פירושה תשוב-ה, האות ה"א התחתונה של שם הוי', ב"תשובה תתאה", או האות ה"א העליונה, בתשובה עילאה).

הנה למדנו שהנדרים באים מהתכללות האיש והאשה, מצד "האיש שבאשה" ו"האשה שבאיש"[15]. והדבר רמוז בסיום פרשת נדרים שאנו עוסקים בה: "אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו" – מה שיש בין האיש והאשה, האשה שחקוקה באיש והאיש שחקוק באשה (כאשר חק הוא מה שלמעלה מטעם ודעת, החלק הנסתר והלא ידוע).

תיקון המטות בארץ

לסיום, נחזור למושג "ראשי המטות", שעל שמו נקראת הפרשה "פרשת מטות". מלבד הפרת נדרים בידי האב והבעל, הכתובה בפירוש בפסוקים, קיימת גם התרת נדרים על ידי החכם שמוצא 'פתח' ועוקר את הנדר מעיקרו, כאילו לא היה מעולם[16]. אך "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו [אין גילוי מפורש בפסוקים]"[17]. מכל מקום, הציווי המיוחד ל"ראשי המטות" רומז שלראשי העם, החכמים, ניתן כח מיוחד להתיר את הנדר[18].

והנה, לאחר פרשת מטות מגיעה פרשת מסעי (ובשנים רבות אלו פרשות מחוברות), ובסיומה חוזרת פעמים רבות המלה 'מטות'. שם מדובר על ראשי שבט מנשה שבאו וטענו שאם בנות צלפחד, שירשו את נחלת אביהן, תנשאנה לבני שבט אחר אז תגרע נחלת השבט, "ונגרעה נחלתן מנחלת אבֹתינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם". לכן ציוה ה' את משה שכל בת יורשת נחלה תנשא דוקא לבני אותו שבט, וכך "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אולם חז"ל מסבירים שציווי זה היה תקף רק לדור הראשון הנכנס לארץ[19].

הסברנו שהמושג 'מטה' מבטא נטיה קשיחה ומוגדרת. בדור הראשון, הנטיות השונות של השבטים היו קשיחות ומובחנות (וכך היה רצוי), ולכן היתה המצוה שלא לערב בין השבטים. אבל הכניסה לארץ מרככת את הנטיות השבטיות הקשות ומאפשרת לבני השבטים השונים להתחתן זה בזה, עד שהיום בו הותרו השבטים לבוא זה בזה הוא יום חג, חמשה עשר באב.

זהו גם הסוד של התרת נדרים. הנדר מקבע את הנטיה האישית ומונע חיבור בין איש לרעהו, בין איש לאשה, ובין שבט לשבט (מטה למטה). אך משה רבינו מגלה לראשי המטות את הסוד שניתן להתיר את הנדר. הנדר שייך לספירת הבינה, הבנויה ומוגדרת, אבל החכם מייצג את ספירת החכמה, את השרש המהותי (ההיולי) שמכוחו אפשר להתיר את התסבוכות והקשרים. התרת הנדרים המיותרים היא המציאות הרצויה בארץ ישראל, שעליה נאמר "אוירא דארץ ישראל מחכים"[20] – הופך אותנו לחכמים המתירים נדרים – ואז הכל "בלי נדר", והסימן בגימטריא: בלי נדר = הארץ.



[1] בראשית ה, ב.

[2] בראשית ב, כא-כד.

[3] בפנימיות, הדבר רומז ללאה ורחל, וכן לחוה ראשונה וחוה שניה, וד"ל.

[4] ברכות סא, א.

[5] יבמות סה, ב.

[6] ראה רש"י שמות יט, ג: "כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל, עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין". וכן הזיווג הוא על ידי קושי של האיש ("אבר חי") ורכות של האשה, וד"ל.

[7] האדם הצטווה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וְכִבְשֻׁהָ ורדו בדגת הים…" – מהכתיב "וכבשה" לומדים שמדובר דוקא על האיש (יבמות שם), וכן למדו שהאיש כובש את האשה ושולט עליה, כמו שמתבטא בהפרת נדרים (אך כמובן האיש צריך להזהר מאד לא להשתלט יותר מדי). המלה "ורדו" רומזת לנדר, המתאים לאיש השולט.

[8] ראה רמב"ם הלכות נדרים פרק יב.

[9] וראה שבת לב, ב: "בעוון נדרים מתה אשה של אדם… בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים".

[10] נדה לא, ב.

[11] ברוריה, אשת רבי מאיר, היא דוגמא לאשה חכמה ותקיפה בדעתה, שאף הובאו בשמה הלכות. אך היא לגלגה על הקביעה ש"נשים דעתן קלה", ולבסוף כמעט נכשלה בהתפתות לדבר עברה (פירוש רש"י בעבודה זרה יח, ב, "מעשה דברוריא"). הטעות שלה היתה בנסיון לאמץ את האופי הגברי המנצח, במקום ללכת עם האופי הנשי ולהבין שהדעת הקלה של האשה היא גם היתרון שלה – יכולת ההודאה וההתמסרות, האמונה והתפלה, הנענית מאת ה' (כמו שיוסבר בהמשך על ההבדל בין ספירת הנצח לספירת ההוד). ניתן לדרוש שבזכות "דעתן קלה" לשבח, זוכה האשה לגלות את היתרון שלה על האיש, כמו שנאמר לאברהם אבינו על שרה אמנו "שמע בקֹלה".

[12] ראה למשל בפירוש הרשב"ם שעמד על כך  "היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן?".

[13] נדה מה, ב.

[14] המקור לכך ש"בינה יתירה ניתנה באשה" הוא מהפסוק "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" – ויש לרמוז שהבינה מתחילה להופיע עוד אצל האיש, לפני השלמת האשה, ודוק.

[15] ובלשון הקבלה: ב"ן דמ"ה ומ"ה דב"ן.

[16] כתובות עד, ב.

[17] חגיגה י, א. עיין שם.

[18] כפירוש רש"י: "לימד שהפרת נדרים ביחיד מומחה".

[19] תענית ל, ב. בבא בתרא קכא, א.

[20] בבא בתרא קנח, ב. ויש לרמוז שזהו "היתר נדרים פורחים באויר" – באוירא דארץ ישראל המחכים.

Share

| אין תגובות. בוהו »

נראה שכמעט אין יהודי בעולם שלא שמע על הרבי מליובאוויטש. קשה למדוד את השפעתו של הרבי, וקשה להכיל במלים את שיעור קומתו, את תורתו הרחבה והעמוקה, את אישיותו הקורנת, את סיפורי המופת המתגלגלים סביבו. הרבי הוא אחד מגדולי הצדיקים והמנהיגים שידע עם ישראל בכלל, והדורות האחרונים בפרט, דמות של ענק החי בתוכנו, נוגע לא נוגע… אין ספק שמי שזכה לראות, ולו פעם אחת, את פניו המאירות ומבטו החודר והחם לא ישכח זאת לעולם.

אבל בשביל חסידים, הרבי הוא הרבה יותר מעוד דמות מוערכת ואפילו נערצת. הרבי הוא דמות שאליה מתקשרים, כאשר למושג התקשרות משמעות עמוקה, אפשר לומר קיומית. כיון שדמותו של הרבי חצתה מגזרים ודלגה בקלילות על גבולות, הרבה יהודים רוצים לראות עצמם חסידים שלו ולנסות להתקשר אליו, ואין מתאים לכך יותר מהתאריך של ג' בתמוז. כיצד, אם כן, מתקשרים לרבי?

התקשרות בשלש רמות של לימוד

ההתקשרות היא, בראש ובראשונה, לאהוב את הרבי אהבת נפש, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" של חסיד לרבו. אך "המעשה הוא העיקר" (כמו שהדגיש הרבי אין ספור פעמים). התקשרות אמתית מתבטאת במעשה בפועל, ועליה לחדור בכל שיעור הקומה של החסיד המקושר.

באופן מעשי, בדרך כלל, מדובר בשני אופנים של התקשרות לצדיק: ללמוד ממנו ולקיים את הוראותיו.

את הלימוד מהרבי נחלק לשלשה: אפשר ללמוד ממעשיו הגלויים ולעשות כמותו. אפשר ללמוד ממידותיו הטובות, ובפרט ממידת אהבת ישראל שלו, שהיא ראש לכל המידות וכולן כלולות בתוכה. ואפשר ללמוד את תורתו של הרבי, בספריו, בשיחותיו ובאגרותיו, וממנה יכולים אנו ללמוד גם את דרך חשיבתו.

בלוח 'היום יום' (לכ"ד סיון) מובאים דברי הרבי הריי"צ, חותנו של הרבי: "השואל מה היא ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים… ההתקשרות האמיתית היא על ידי לימוד התורה. כשהוא לומד את מאמרי החסידות שלי, קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ"ש [אנשי שלומנו] ותלמידי התמימים שיחיו [כינוי לתלמידי ישיבות חב"ד] בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהלים ובשמירת זמני הלימודים – הנה בזה היא ההתקשרות". הדגש הוא על הלימוד, אך יש כאן גם אזכור בולט של מדת האהבה, המתבטאת בהתחברות איתנה עם שאר החסידים (כמו בפתגם "חסידים אינם לבד").

רמה רביעית: יוצאים למבצעים

קיום הוראותיו של הרבי הוא רמה נוספת (רביעית) של התקשרות, רמה אחרת לגמרי מאשר לימוד ממנו בכל הדרגות. כך למשל בדברי הרבי הריי"צ, חשיבות "אמירת תהלים ושמירת זמני הלימודים" היא מצד קיום הוראת הרבי (מתוך "קבלת עול"). אם הרבי הריי"צ התחיל "מלחמת תנופה" לטובת היהדות, הרי הרבי הכפיל שבעתיים את המלחמה המחייבת הזו (מלחמה בדרכי נועם) והכריז על מבצעים.

הביטוי "מבצעים", ומושגים צבאיים נוספים שהרבי הרבה להשתמש בהם בהוראותיו, מצביעים על רצונו של הרבי שנהיה כחיילים המקיימים את הוראות הרמטכ"ל במסירות נפש מלאה. מסירות נפש היא כח ששיך למדרגה שמעבר לכוחות הגלויים והמוגבלים של האדם הרגיל. כשמתגלה כוח מסירות הנפש באדם, מתוודעים לכוחות העל-טבעיים שבו.

גם עתה, אפשר וצריך לקיים את הוראותיו-מבצעיו של הרבי: להפיץ תורת החסידות; הנחת תפילין; נתינת צדקה; לימוד תורה; בית מלא ספרי קודש; מזוזה כשרה על פתח הבית; הדלקת נרות שבת; שמירת כשרות; טהרת המשפחה; חינוך ילדי ישראל; אהבת ישראל. כל אלה הם מעשים שאפשר לקיימם בפועל במסירות נפש על פי הוראת הרבי.

ההתקשרות הפשוטה דרך לימוד ממעשיו, מידותיו ותורתו של הרבי, היא בבחינת 'בית ספר' בו נצמדים לאישיותו הגלויה ולומדים אותה. אך ככל ילד הלומד בבית הספר, מתבגרים 'ויוצאים לחיים' לקיים את דברי המורים בפועל ומגלים שדוקא על ידי החיים והשליחות מתגלים הכוחות העמוקים יותר של נפש הרבי בתוכנו. דווקא מתוך עזיבת ההימצאות בקרבת הרבי מתגלה ההתקשרות היותר עמוקה אליו בפנימיות.

כשאדם לומד דבר חדש, תמיד יש צד של קנין ורכישה לעצמו, והוא אף מתאים את הדברים לעצמו. אך כשהאדם מציית להוראה כלשהי, על פי רוב הוא צריך לכוף את עצמו, במידה זו או אחרת, לקיים את ההוראה בעל כרחו ולבטל רצונו לרצון עליון ממנו. כך, בקיום הוראותיו של הרבי יש יותר בטול עצמי מאשר בלימוד מאישיותו ותורתו.

הרמה החמישית: קבלת פני משיח צדקנו

לאחר כל אלה, הרבי נכנס להילוך חמישי-משיחי, עם מבצע נוסף שעולה וכולל את כל המבצעים שקדמו לו – "מבצע משיח"[1]. זו התקשרות המצריכה 'דילוג' בנפש והתמסרות מסוג אחר לגמרי, שהרי הולכים ליישם מה שעד כה היה בגדר חלום. את הזיהוי של הרבי עצמו כמשיח יש להבין כך שבשלב מתקדם של "מבצע משיח", הרבי היה מוכן לקחת על עצמו את המשימה "להיות משיח", מוכן שיצביעו עליו כמנהיג שהעם רוצה שיוליך אותו לקראת הגאולה האמיתית והשלמה.

לכאורה אפשר לקיים כל אחד מהמבצעים האחרים גם בלי להתחבר לחזון המשיחי, אך הוא מעניק לכולם עוצמה מוגברת. יותר מזה, כל מה שנעשה עד כה תובע אמנם התמסרות לרבי, אבל ב"מבצע משיח" הרבי תבע מחסידיו לקחת יוזמה ולפעול גם מכוח עצמם. כל מה שנעשה על פי הוראות ישירות מהרבי, מבלי התעוררות פנימית ועצמית לדבר, זוהי יחסית "אתכפיא" (במובן של כפיה מבחוץ), עבודה שלא מכח עצמו. כך למשל טען הרבי שצועקים "עד מתי" לא בפנימיות, אלא משום שהרבי הורה לצעוק[2]. וכך תבע הרבי מחסידיו "אני את שלי עשיתי עכשיו עשו ככל אשר ביכלתכם… להביא בפועל את משיח צדקנו…".

ב. התקשרות לאחר ג' תמוז

כעת נוכל להבין מה מתבקש מחסידי הרבי לאחר ג' תמוז תשנ"ד. עד אז, הרבי אמר והורה דברים מפורשים וגלויים, ולכן היתה בזה 'אתכפיא' כאשר המוח שליט על הלב. אך כעת שתי המדרגות הללו עלו ונעלמו אל תוך מעמקי הנפש פנימה, שם באופן בלתי מודע הנפש מזדהה לחלוטין עם המשיח ולא רק מוסרת עצמה אליו.

הבעל שם טוב לימד שבכל יהודי יש "ניצוץ של משיח", והיום עיקר העבודה שלנו היא להזדהות עם אותו ניצוץ משיחי שבתוכנו, בתקוה שמתוך הניצוצות הללו תשוב להתגלות לבסוף גם דמות משיחית-מלכותית ממשית, "אני מאמין בביאת המשיח". על מנת להביא מדרגה זו של נפשנו אל הגילוי והמודע, עלינו לפעול עבודה של "אתהפכא" גמורה, להפוך את הנפש ומתוך כך "להפוך את העולם".

נתבונן כעת באלו 'פעולות משיח' יש לפעול מתוך הרוח שהנחיל לנו הרבי, ובאלו תחומים וכיוונים מתבקש לפעול, כאשר מאמינים שאפשר וצריך להזיז ולגאול את כלל המציאות (ולא רק לנגוס ולהציל ממנה קטעים בודדים).

שלמות הארץ

נראה שאפשר לזהות חמשה תחומי פעולה כלליים בהם עלינו לפעול היום.

התחום הראשון הוא הפעילות והמאבק למען שלמות הארץ. הפעילות למען ארץ ישראל היא 'משיחית', מפני שזה עצמו ההבדל בין ההקדמות למשיח לבין משיח עצמו. משיח היינו כבר כניסה להתמודד עם המציאות עצמה, לפעול פעולות כאלה שכותרות העיתונים חייבות להתייחס אליהן. עד אז הפעולות הן יחסית התכוננות למהפכה בתוך מחנה סגור, באופן שהעולם יכול 'להרשות לעצמו' להישאר בשלוותו בלא להתייחס.

חיזוק הדת

לתחום השני נקרא "חיזוק הדת". כעת אנו מפנים את תשומת הלב אל החוג הקרוב, החל מהציבור הנקרא "דתי" וממנו מתפשט במעגלים מתרחבים והולכים לכל מי שמוכן להצטרף במידה מסוימת, בתקוה שהחוג ילך ויגדל, ויאסוף אליו עוד ועוד נשמות. אבל ההשפעה היא באופן של נכונות להכנס למעגל של נשמות המתגבשות מסביב לציר פנימי, ותומכות זו את זו שלא 'להתפרק' אל העולם הריקני והמאיים שבחוץ (כמו בדברי הריי"צ שהובאו לעיל על חשיבות ההתחברות למעגל של אנשי שלומנו).

הפעילות הזו עוסקת בעיקר בתיקון החיים בפועל (ולא בשינוי התודעה הכללית), מתוך הנחה שמערכת חיים בעלת אופי שונה בונה 'עולם אלטרנטיבי' שבתוכו תוכל לצמוח תודעה חדשה, ותיקון העולם יבוא מתוך יצירת 'גרעין קשה' ויציב, כמו שנאמר בספר הזוהר שתשובה אמיתית של "כנישתא חדא" (חבורה אחת) תביא גאולה לעולם כולו.

תשובה מאהבה

עם כל היסודיות בתחום של חיזוק חומות הדת, יש בו גם משהו מקומם. הרי החסידות מלמדת ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'", ולכן ודאי שהתכלית אינה רק להצטמצם בתוך החוג הצר והמצומצם של "אנשי שלומנו", כאילו מזניחים ומתייאשים כעת ממה שחוצה לו?

מי שיומרה משיחית דוחפת אותו לפעול, חרד למצבו של כלל העם, ומתעורר (למשל) לא להשלים עם תהליך ההתבוללות, המהווה היום סכנה מוחשית לא רק בחו"ל אלא גם לעם היושב בציון. אמנם, כיוון שהתבוללות נעשית (בדרך כלל) בהסכמת המשתתפים בה, לא תועיל כאן פעילות מלחמתית מתנצחת, אלא יש לעסוק בתשובה מאהבה – וכעת ניתן למושג הזה פרשנות של תשובה מתוך אהבת ישראל, אהבה עמוקה שמזכירה לכל יהודי לאן הוא שייך, ואוספת אותו הביתה ברחמים גדולים.

תורה חדשה

כל הפעולות עד כה – המאבק להצלת העם והארץ, חיזוק הדת, ואהבת כל ישראל הפועלת נגד התבוללות וכו' – הן עדיין תגובה ישירה לבעיות שהתעוררו בשטח. אבל יש תחושה אמתית שכל זמן שרק נגיב לבעיות היא לא תצלח.

פעילות משיחית מלאת חדוות חידוש היא הפנייה למעיין הנובע של פנימיות התורה, ויכולת להפיצו בלא למקד ולקוון את מה שנובע ממנו להישגים מסוימים בשטח. האור החדש הזה – עליו נאמר "תורה חדשה מאתי תצא" – עתיד להיות "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", אור שיצמיח ויפריח את הנשמות הנבולות, ואת מה שיוולד וייבקע כשיפתחו הניצנים איננו יכולים אפילו לשער.

תיקון עולם

מגמותיו של משיח הן ללא גבולות, רוצה הוא בתיקון העולם כולו. הפריצה מגבול ישראל היא "עת שלום" האמיתית. עיסוק בעצמנו בלבד מטפח זרות ושנאה אצל האומות ותסכול עצום בתוכנו פנימה. יהודים רבים שואלים עצמם ללא הרף איזו מין אמת היא זו שאין לה מה לבשר למציאות האנושית? ומדוע במקום להיטיב עם כולם, כחפץ לבבנו הפנימי, אנחנו צריכים לחוש ללא הרף איום סמוי ולעסוק בהתגוננות מפניו. הרוח המשיחית היא רוח של אמון שעם ישראל ותורת ישראל רלוונטיים לכל העולם, ואדרבה, הוא הסיכוי שלהם. בחיצוניות אמנם שונאים אותנו כי אנו טורדים את שלוותם, אבל בפנימיות השנאה היא בגלל שאיננו מצליחים לחדור לעולמם ולגאול אותו.

פעולות משיח בתחום הזה הינן להפיץ שבע מצוות בני נח, ומה ששייך ומתאים לכלל האנושות מתוך פנימיות התורה. לגוים אסור "לבדות דת חדשה" (כמו שפוסק הרמב"ם), אבל אין פירוש הדבר שאסור להם לפתח ולבטא חיים דתיים, אלא שצריכים הם לינוק אותם מתורת ישראל כפי כוחם לקבל.

 הרבי אמר "אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר היה בא!!" יהי רצון שעל ידי מאמצינו להשיג את כל המטרות הנ"ל, נזכה לגלות במודע את נקודת הזהות שלנו עם צעקתו הנרגשת הטבעית של המשיח ונזכה לראות כיצד העולם נהפך כולו לטוב היום, ולקבל את פני משיח צדקנו תכף ומיד ממש.

מעובד מתוך מאמר בשם זה בספר "רוחו של משיח"



[1] בשבת פרשת חיי שרה תשנ"ב, בכינוס השלוחים העולמי, אמר הרבי, "המטרה של כינוס השלוחים העולמי הנוכחי מתבטאת בנקודה זו – להתדבר ביחד ולקבל החלטות טובות על מנת לקיימן בפועל, כיצד לבצע את השליחות המיוחדת של הזמן שלנו: קבלת פני משיח צדקנו".

    [2].  "גם שצועקים 'עד מתי' – הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר היה בא!!".

Share

| אין תגובות. בוהו »

[למהדורה הארוכה]

א. "אחת היא יונתי תמתי"

בשיר השירים רבה דרש רבי יצחק "'ששים המה מלכות' אלו ששים מסכתות של הלכות וכו'". באמרו "ששים מסכתות של הלכות" בא רבי יצחק להוציא ממנין הששים את מסכת אבות, שכולה מוסר השכל ותיקון מדות ואינה מסכת של הלכות (ואכן, כשלא סופרים את מסכת אבות, וכאשר מאחדים את שלש הבבות – בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא – ל"מסכת נזיקין" אחת, מגיעים לששים מסכתות).

לפי זה, מתאים לומר שמסכת אבות עצמה היא ה"אחת היא יונתי תמתי" שנזכרת בהמשך לאותו פסוק. מסכת אבות נקראת כך בהיותה 'אב' והשרש לקיום כל המצוות המעשיות של התורה, שהרי "דרך ארץ קדמה לתורה". בלימוד מסכת אבות, המתקנת את מדות הלב, מגיעים לנקודת הקשר הפנימי של הרעיה (כנסת ישראל) והדוד העליון – הנקודה בה מורגש ש"אחת היא יונתי תמתי". אותה נקודת קשר לבבית, פנימית ועצמית – נקודת האחדות והיחוד של כל יהודי עם ה' – היא המחיה את קיום כל שאר "ששים המה מלכות" של שאר הלכות התורה. והרמז: אבות בגימטריא אחת – "אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה".

ב. פרקי אבות – ללמוד להיות טוב

התכלית של פרקי אבות היא להיות טוב – יהודי טוב הוא בן לאביו שבשמים. כל מסכתות ההלכה ("ששים המה מלכות") מלמדות כיצד לקיים נכון את המצוות מתוך אמונה טהורה ("כל מצותיך אמונה"), אבל גם הלימוד כיצד להיות טוב וישר (בנוסף על קיום המצוות לפרטיהן) נלמד מן התורה, שהרי "אין טוב אלא תורה". בלימוד זה עוסקת מסכת אבות, הפותחת "משה קבל תורה מסיני", כפי שתארו חכמים "יבוא טוב [משה רבינו, בו נאמר 'כי טוב הוא'] ויקבל טוב [תורה, בה נאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם'] מטוב [הקב"ה, בו נאמר 'טוב הוי' לכל'] לטובים [ישראל, בהם נאמר 'היטיבה הוי' לטובים']" (ורמז: "משה קבל תורה מסיני" עולה עד פעמים טוב – עם ישראל הם העדים לטובו של ה', "אתם עדי נאֻם הוי'").

כך נאמר בפירוש בפרק ב, במענה לשאלה "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם?", כי התשובה שכוללת את הכל היא "לב טוב". והרמז: פרקי אבות עולה טוב פעמים כיטוב, כאשר הממוצע בין טוב לכיטוב הוא לבלב טוב כולל את כל הטוב בנפש האדם.

"לב טוב" עולה בגימטריא מט, רמז לכללות התיקון של מט ימי ספירת העמר. בימי ספירת העמר לומדים פרקי אבות, כדי לקיים "דרך ארץ קדמה לתורה" – תיקון המדות קודם לקבלת התורה בחג שבועות.

לב טובמט – הוא ז פעמים ז, התכללות מדות הלב מחסד שבחסד ועד מלכות שבמלכות, כנודע בכוונות ספירת העומר.

יותר מזה, מעבר לתיקון שבע מדות הלב, הטוב הוא תיקון הנפש מתחלתה ועד סופה – מכח האמונה, הכח הראשון בנפש (פנימיות הראש העליון שבספירת הכתר), ועד כח השפלות, הכח האחרון בנפש (פנימיות ספירת המלכות). והרמז: מכל כחות הנפש, רק הראשון והאחרון מתחלקים בטוב – אמונה עולה ו פעמים טוב (ששת צירופי המלה טוב) ושפלות עולה מח פעמים טוב (כלומר, ח פעמים אמונה). "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – רמז זה מלמד שנקודת העצם של כל כחות הנפש, מתחלה ועד סוף, היא הטוב (הטוב של ה', שהוא עצם הטוב, והטוב של כל יהודי, שמצד מהותו הפנימית הוא טוב בעצם). נקודת הטוב הזו היא תכלית הכוונה של לימוד פרקי אבות.

ג. פרקי אבות – קח דבר טוב

התכלית של מסכת אבות היא ללמד את האדם להיות טוב. והנה, בששת הפרקים של מסכת אבות יש קח (108) משניות – קח משניות שמלמדות איך להיות טוב, הרמוזות בפסוק "שובה ישראל עד הוי' אלהיך… קחו עמכם דברים… וקח טוב".

קח רומז גם למלה חק. לפי זה, מסכת אבות מלמדת מהו חק טוב. חק הוא סוג של מצוה שאינה נתפסת בשכל, אבל דבר מובן כ"טוב" – "לקח טוב" – רק כשהוא מובן ב"טוב טעם ודעת", ב"שכל טוב". מסכת אבות נותנת לאדם חוש פנימי שמסוגל להרגיש את הטוב והיוקר של הוראות התורה גם כשאינן מובנות לגמרי בשכלו. ההוראות הפלאיות של מסכת אבות 'נלקחות' כחוקים אלקיים שהטוב שלהם נתפס ומורגש היטב בשכל ובלב.

לביטוי 'חק טוב' יש מקור מפורש בתנ"ך: בספר נחמיה כתוב "ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים".

והנה, בכל התנ"ך כתוב טוב פעמים "הר סיני" – רמז ל"כי לקח טוב" שיש במסכת אבות, הפותחת ב"משה קבל תורה מסיני" ("יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים"). 16 מתוך טוב הפעמים הם בחמשה חומשי "תורת משה" ורק הפעם האחרונה היא הפסוק שהזכרנו מספר נחמיה. בחלוקת התנ"ך, ספר נחמיה הוא בעצם חלקו השני של ספר עזרא (זהו ספר אחד לפי חז"ל), ומכיון שעזראנחמיה בגימטריא יהושע רמוז כאן הסוד של פתיחת מסכת אבות "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה [בימי עזרא ונחמיה]".

Share

| אין תגובות. בוהו »

הקדמה למסכת אבות

א. מסכת אבות – "אחת היא יונתי תמתי"

ששים מלכות – ששים מסכתות בלי מסכת אבות

בשיר השירים רבה[א] דרש רבי יצחק "'ששים המה מלכות' אלו ששים מסכתות של הלכות וכו'". באמרו "ששים מסכתות של הלכות" בא רבי יצחק להוציא ממנין הששים את מסכת אבות, שכולה מוסר השכל ותיקון מדות ואינה מסכת של הלכות[ב]. והיינו כידוע שיש סג מסכתות בששה סדרי משנה, אך כאשר שלש הבבות נחשבות כאחת – מסכת נזיקין – ואין מסכת אבות מן המנין אזי יש בדיוק ששים מסכתות במשנה, "ששים המה מלכות".

מסכת אבות: "אחת היא יונתי תמתי" – "דרך ארץ קדמה לתורה"

ההמשך לפסוק "ששים המה וגו'" הוא "אחת היא יונתי תמתי". במדרש שם דורש רבי יצחק לשון זה בדרכו (עיי"ש), אך מכח דיוק הדגש ש"'ששים המה מלכות' אלו ששים מסכתות של הלכות" יש לומר ש"אחת היא יונתי תמתי" רומז למסכת אבות.

הרי אחד הטעמים[ג] שנקראת מסכת זו "אבות" הוא משום שתיקון המדות הוא אב ושרש לקיום כל המצות המעשיות של התורה, כל ה"הלכות", וכמאמר חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה"[ד] (ומבואר בדא"ח שיש קדימה במעלה של דרך ארץ, תיקון מדות, לגבי תורה, הוראת הלכות). והרמז: אבות = אחת – "אחת היא יונתי תמתי".

פרצוף ה"אחת" במסכת אבות

במלה אבות ה-ח של אחת מתחלקת ל-בו. אחת היא אחד בלשון נקבה[ה]. ה-ח (של אחד-אחת) רומזת ל-ח הספירות מחכמה עד יסוד (בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[ו]), סוד שמונת ימי מילה. ח ספירות אלו מתחלקות ל-בו, ב מוחין (חכמה ובינה) ו-ו מדות (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד). נמצא שהיחס בין מח ללב הוא יחס של 1:3, סוד שלשה אבות (כמו שיתבאר להלן).

לפי זה, ה-א של אחת-אבות רומזת לכתר עליון וה-ת של אחת-אבות רומזת למלכות (סוד "בראשית ברא אלהים את" – מראש האלף-בית לסוף האלף-בית, מקדם לאחור, מכתר למלכות).

"אחת היא יונתי תמתי" – "יונתי" היינו פרצוף חב"ד ("עיניך יונים", תענוג ההסתכלות של שני בני הזוג זב"ז) ו"תמתי" הוא פרצוף הכתר (תאומתי, "שוין בקומתן" לגמרי, רצון-כתר אחד לשניהם)[ז]. בכל פרצוף יש שלמות של עשר ספירות (מכתר עד מלכות כנ"ל).

התאחדות עם החתן העליון בלימוד פרקי אבות

כאשר לומדים (ומתעצמים עם) פרקי אבות נעשים "אחת היא יונתי תמתי" עם החתן העליון, הקדוש ברוך הוא.

ב"אחת היא יונתי תמתי" יש יה אותיות, סוד "שכינה ביניהם" (י של איש ו-ה של אשה), המשולש של ה:

א

ח ת

ה י א

י ו נ ת

י ת מ ת י

פנות המשולש – איי – הן ר"ת אברהם יצחק יעקב, "אין קורין אבות אלא לשלשה" (וכמו שיתבאר). הפנות הן איי גם כשמציירים את המשולש כך:

א ח ת ה י

א י ו נ

ת י ת

מ ת

י

"אחת היא יונתי תמתי" = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" ע"ה.

אחת היא!

גם לפני וגם אחרי "יונתי תמתי" נאמר "אחת היא" – "אחת היא יונתי תמתי אחת היא [לאמה וגו']". יש לקרוא את הפסוק כך: "אחת היא יונתי, תמתי אחת היא" – לכל אחד משני התארים "יונתי תמתי" יש "אחת היא". ומה עוד ש"תמתי" = "אחת היאאחת היא"[ח]!

והוא סוד פרקי אבות, "יונתי תמתי" מוקפת באבות (אחת) מכאן ואבות (אחת) מכאן. "אחת היא יונתי תמתי אחת היא" ועוד פרקי אבות = ז פעמים "אחת היא"!

מעתה הגענו למשולש של ו (המשולש הנ"ל של ה הוא כנגד ה פרקים של פרקי אבות, והמשולש של ו כנגד ו פרקים של פרקי אבות עם פרק קנין תורה):

א ח ת ה י א

י ו נ ת י

ת מ ת י

א ח ת

ה י

א

שורות משולש זה מסודרות למופת לפי מספרי האותיות בתבות הפסוק: "אחת היא" (6) "יונתי" (5) "תמתי" (4) "אחת" (3) "הי-א" (1-2), ודוק. הפנות הן אאא (וכן הפנות בציור של המשולש השני).

ב. להיות יהודי טוב

כללות פרקי אבות – לב טוב (תיקון המדות בספירת העמר)

התכלית של פרקי אבות היא להיות טוב (יהודי טוב הוא בן לקב"ה). וכן נאמר בפרק ב "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם… לב טוב… שבכלל דבריו דבריכם".

"לב טוב" עולה מט, רמז לכללות התיקון של מט ימי ספירת העמר (שבהם לומדים פרקי אבות, כדי לקיים "דרך ארץ קדמה לתורה" – תיקון המדות קודם לקבלת התורה בחג שבועות), ז פעמים ז, מחסד שבחסד ועד מלכות שבמלכות (עיקר התיקון הוא ענין ההתכללות, כל מדה כלולה מכולן).

פרקי אבות עולה טוב פעמים כי טוב[ט] העולה טוב פעמים בטול (תורה עולה אחדאהבה פעמים בטול; אחד מתחלף בטוב באטב"ח כנודע). הערך הממוצע של טוב וכי טוב הוא לבלב טוב (כללות הטוב בנפש האדם כנ"ל).

רמזי טוב ב"אחת היא יונתי תמתי"

נתבאר לעיל שמסכת אבות היא בסוד "אחת היא יונתי תמתי", וכמה רמזי טוב בזה: "אחת היא" = טוב פעמים כה ("יהי [אור]… [האור כי] טוב"), "יונתי" = טוב פעמים כח, "תמתי" = טוב פעמים כל. אם נעשה סדרה משלשת המספרים הללו, המספר הבא בסדרה יהיה 1547 = טוב פעמים אמן (7 פעמים 13 פעמים 17) = "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" וכו' (כמבואר סוד מספר זה במ"א).

הפסוק אומר "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" – אשה עולה טוב פעמים חי, היהלום של טוב. יש לפרש כי "מצא אשה מצא טוב" היינו בחינת "יונתי" (עיון תורה, בתענוג א"ס) ואילו "ויפק רצון מהוי'" היינו בחינת "תמתי" (רצון-כתר אחד לשניהם כנ"ל).

רמזי טוב בפתיחת המסכת

"אין טוב אלא תורה" – "משה קבל תורה מסיני". והנה, "משה קבל תורה מסיני" (פתיחת פרקי אבות – הכל הולך אחר הפתיחה) = טוב פעמים עדדע ("מסיני" = י פעמים טוב, "משה קבל תורה" = ב"פ לב פעמים טוב, טוב כי טוב פעמים טוב), היינו "אתם עדי" (על דרך ה-עד דקריאת שמע, "שמע… אחד") על  טוב ה' שבכל דבר (עדטוב עולה אמן, שילוב הוי' אדני ביחו"ע ויחו"ת).

בלידת משה נאמר "ותרא אתו כי טוב הוא". מכאן אמרו חז"ל: "יבוא טוב [משה] ויקבל טוב [תורה] מטוב [הקב"ה] לטובים [ישראל]". הערך הממוצע של "טובטובמטובלטובים" הוא "כי טוב"! ד פעמים טוב = חיים – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[י].

הטוב של פרקי אבות – כללות תיקון הנפש

והנה, בשמות הפנימיים של הספירות העליונות (על פי החסידות) רק העליון ביותר והתחתון ביותר הנם כפולות של טוב (בשמות החיצונים המובאים בספרי הקבלה אין אף אחד משמות הספירות שהוא כפולה של טוב): אמונה (רדל"א, הראש העליון של הכתר) שפלות (פנימיות ספירת המלכות). אמונה = ו פעמים טוב, ו צירופי תבת טוב, ושפלות = מח פעמים טוב (שעולה ח פעמים אמונה).

כח האמונה הוא הכח הראשון והעליון שבנפש וכח השפלות הוא הכח האחרון והתחתון בכחות הנפש – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", ללמד שנקודת העצם של הכל היא הטוב (מה שהשי"ת הוא עצם הטוב ומה שכל יהודי מצד מהותו הפנימית הוא טוב בעצם) – תכלית הכוונה של לימוד פרקי אבות.

ג. חלוקת המשניות של פרקי אבות

"קח טוב"

לפי החלוקה של ספרי המשניות יש בששת הפרקים של מסכת אבות קח משניות, והרמז: "שובה ישראל עד הוי' אלהיך… קחו עמכם דברים ['רחש לבי דבר טוב']… וקח טוב" (רמז ללימוד והפנמת פרקי אבות), "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו".

קח = טוב בהכאת אותיות: ט פעמים ו פעמים ב. והוא עולה "גם זו לטובה".

אבות ועוד קח = יא (טב) פעמים "כי טוב". מסכת אבות ועוד קח = אני פעמים טוב!

חלוקת המשניות בפרקים

בפרטות, בחמשת פרקי המשנה יש צז משניות, סוד מהיטבאל, יחוד מה בן (בשלשת הפרקים הראשונים יש בן משניות ובשני הפרקים הבאים יש מה משניות) – מהיטבאל לשון טוב – ובפרק האחרון, פרק קנין תורה, יש יא (טב) משניות

פירוט המשניות לפי הפרקים: 18 16 18 22 23 11 (לפי נוסח אדמו"ר הזקן בסידור יש הבדל בסדר המשניות בסוף פרק ה, ולפי חלוקתו יש רק 22 משניות בפרק ה). קח = ו פעמים חי (סוד "וחי בהם"), נמצא שהערך הממוצע הוא חי משניות לפרק, מספר המשניות בפרק א ("הכל הולך אחר הפתיחה") ופרק ג.

כפי שהוזכר לעיל, טוב פעמים חי עולה אשה, סוד "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" (והוא גם רומז לסוד "ושם אשתו מהיטבאל").

"חקים ומצות טובים"

קח הוא גם חק[יא]. בספר נחמיה כתוב: "ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים". יש בפסוק "טובים" אותיות (תבת החיתום), וכולו עולה בגימטריא חק פעמים נו (שהוא אהיה פעמים רפח, מב פעמים קדם וכו').

ככלל, חק אינו נתפס בשכל, אך טוב, "לקח טוב", כן נתפס ב"טוב טעם ודעת", ב"שכל טוב". כל ההוראות של פרקי אבות הם חקים טובים, מעין נשיאת הפכים של למעלה מן השכל בשכל (בלשון החסידות, להרגיש חק טוב נובע מחוש פנימי בגישמאק שבחק).

בפסוק הנ"ל "משפטיםותורותחקים ומצות" = 2197 = 13 בחזקת 3, אחד אחד אחד, כמבואר סוד מספר זה במ"א. "ועל הר סיני" = אמת ("ותורות אמת") – "משה [אמת ותורתו אמת] קבל תורה מסיני".

"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" – מסירת הטוב מהתורה לנ"ך

יש טוב פעמים "הר סיני" בתנ"ך ("משה קבל תורה מסיני" = טוב פעמים עד, "עד הוי' בכם", כנ"ל) – יו בתורה ורק אחד בנ"ך, בפסוק "ועל הר סיני" הנ"ל שבנחמיה. עזראנחמיה הם ספר אחד מכ"ד ספרין דאורייתא כנודע, והם עולים יחד יהושע. התורה (שבה יו "הר סיני") היא תורת משה. נמצא שכל טוב ה"הר סיני" בתנ"ך רומזים ל"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע [ועד ל'ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה' בימי עזרא ונחמיה]".

רמזי משה-יהושע-עזרא-נחמיה

משה עזרא נחמיה ר"ת נעם (סוד התגלות עתיקא באמא, סוד "משה זכה לבינה") – "ויהי נעם א-דני אלהינו עלינו וגו'" (סיום פרק "תפלה למשה", בקבלתו תורה מסיני).

משה יהושע עזרא נחמיה ר"ת נעים, סוד "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – נעים = י פעמים טוב (נעים = "[משה קבל תורה] מסיני").

משה יהושע עזרא נחמיה = 1127 = 23 (חיה; משה = יה פעמים חיה, יהושע = עזרא נחמיה = טוב פעמים חיה) פעמים 49 (לב טוב כנ"ל. יה טוב, טוביה, שמו של משה, עולה לב, ועוד טוב = לב טוב) = "והיה הוי' מלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (דומה לסיום פרקי אבות – "הוי' ימלך לעלם ועד").



[א] פרשה ו ט, ב.

[ב] ראה חדושי הרש"ש במדבר רבה קרח אות כג.

[ג] ראה עד"ז תפא"י וכן ביאורים לפרקי אבות לכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש.

[ד] תנא דבי אליהו א.

[ה] במספר קטן גם אחד וגם אחת שוים 13, סוד התעוררות יג מדות הרחמים מתוך אחדות פשוטה.

[ו] חכמה יסוד = טוב במשולש, ובהכאה פרטית = הכל במשולש, וד"ל.

[ז] ראה יין משמח ח"ד שער ג בתורה "אחתי רעיתי יונתי תמתי" וש"נ.

[ח] אם נוסיף לכל "אחת היא" (425, יהדות) את הערך של "אחת היא" בהכאה פרטית (485, תהלים), אז יעלה הכל 1820 = סוד פעמים הוי' = מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה.

[ט] על פי הפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב". יש ו פעמים "כי טוב" בששת ימי בראשית, כנגד ו פרקים של פרקי אבות עם פרק קנין תורה.

טוב הוא המספר הראשוני ה-8, כי טוב הוא המספר הראשוני ה-16 – 2 בחזקת 3 ו-2 בחזקת 4 – כך שיש ביניהם יחס של "שלם וחצי".

17, טוב, הוא הראשוני ה-8 (כנ"ל). הראשוני ה-17 הוא 53 (גן סדרים דאורייתא). 17 ו-53 = 70 (פנים לתורה, "סוד הוי' ליראיו"). 8 17 53 = 78 = 3 פעמים הוי' ב"ה. 8 17 53 כל אחד ברבוע = 3162 = טוב פעמים מקום (מקום טוב = ברא – "בראשית [זמן, בשעה טובה ומוצלחת] ברא" מקום טוב. "ברא אלהים" = טוב ברבוע. "את השמים ואת הארץ" ר"ת אהוה, שם הטוב), והוא סוד השרש של 10 (…3.162, "העשירי יהיה קדש להוי'") ועולה אל פעמים אמונה ("אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". אמונה = ו פעמים טוב, צדיק = זה פעמים טוב ["אמרו צדיק כי טוב"], ישר = כי פעמים טוב).

[י] "ואתם הדבקים" הוא בסוד "אמר לדבק טוב הוא". יש בתנ"ך ב"פ "טוב הוא" – "ותרא אתו כי טוב הוא" "אמר לדבק טוב הוא" והם עולים יחד 3 פעמים טוב פעמים טוב הוא!סופי התיבות עולים טוב פעמים חוה, "אם כל חי", בעוד ראשי ואמצעי התיבות עולים טוב טוב ברבוע = טוב פעמים חיים.

[יא] והוא פרצוף הנצח באלב"ם כנודע.

Share

| אין תגובות. בוהו »

דוד ובת שבע

[נקודות מתוך כינוס נשים ד' סיון תשע"ד]

מדוד ובת שבע נולד שלמה המלך שזוכה למלכות, וכן מלך המשיח יוצא דוקא מזיווג זה של דוד ובת שבע. כל אשה היא כנגד ספירת המלכות (הנקראת 'אשה' ו'נוקבא'), ובמיוחד בת שבע.

האשה היא בחינת שבת, היום השביעי (כנגד המלכות כנ"ל), ובמיוחד בת שבע. המלה שבת היא ש-בת – "בת עין" המוקפת בשלשה גוונים הרמוזים באות שי"ן (שיש לה שלשה ראשים) – וכל זה רמוז בשמה של בת שבע.

אהרן מעלה את נרות המנורה "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". המנורה עם שבעה הנרות רומזת לאשה, והמלה בת היא מלשון "לבת אש", שלהבת.

לפי הפשט, פסוקי "אשת חיל" בסוף ספר משלי מכוונים לבת שבע (אם שלמה). "אשת חיל מי ימצא" ועוד בת שבע = עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

בת שבע קשורה לאלישבע, אשת אהרן הכהן. אהרן מעלה את הנרות "אל מול פני המנורה" – "פני המנורה" רומז לפנימיות המלה מנורה, דהיינו אותיות המילוי שלה: מם נון וו ריש הא = אלישבע. יש לומר ש"מול פני המנורה" רומז לבת שבע (מול פני המנורה ועוד בת שבע = לו ברבוע, כנגד לו צדיקים המקבלים את פני השכינה, "פני המנורה").

חז"ל אומרים "ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה [תאנה שטרם הגיע זמנה]" – היה עליו לחכות בסבלנות עד שתצא מרשות אוריה החתי, והאר"י מסביר שאוריה היה יחסית כמו קליפה השומרת על הפרי עד שיבשיל. בת שבע לדוד המלך = בראשית – בראשית קשור למלכות ("בראשית ממלכת"), שלמות מלכות ישראל בזיווג דוד ובת שבע.

דוד ובת שבע הם גלגול הנשמה העיקרי של אדם וחוה. גם חטא אדם וחוה היה בכך שלא המתינו לאכול את פרי עץ הדעת בזמנו (בשבת קודש). עץ הדעת היה תאנה, ולכן אחרי החטא עשו להם חגורות מעלי התאנה (כמו שמפרש רש"י בחומש). התאנה רומזת לבת שבע, כמו שכתוב במשנה שיש מין תאנים הנקרא "בנות שבע". וכן הביטוי "אכלה פגה" מכוון לתאנה שלא הבשילה.

אצל דוד ובת שבע לא נשלם התיקון של אדם וחוה, אבל היתה התקדמות בכך שדוד מיד הודה בחטאו "חטאתי להוי'" – כתכונת שבט יהודה המודה בחטאו (לעומת שאול שלא הודה מיד).

יש דמיון בין מעשה דוד בבת שבע ובין שמשון שהלך אחר עיניו. על שמשון נאמר "כי מה' היא כי תֹאנה הוא מבקש" – שהכל בהשגחה עמוקה (בסוד הפסוק "נורא עלילה על בני אדם") – ולכך רומז גם עץ התאנה בחטא אדם הראשון.

"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" – דהיינו שהחטא אינו כמו שמשמע בפשט (אלא כדברי חז"ל שבת שבע לא היתה ממש אשת איש). עיקר הפגם הוא במדת "ארך אפים", אימפולסיביות ופזיזות, שבדקות זה השורש לכל החטאים.

יש קשר בין שמשון לשלמה, ששניהם נשאו נשים נכריות. גם אם הנשים התגיירו (כדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה יג, יד), ואע"פ ששלמה רצה להעלות ניצוצות מכל האומות (ובסוף נכשל שנשיו הטו את לבבו) – ודאי שזה חסרון גדול שלא נושא אשה מישראל. לכן נשמת שלמה צריכה לחזור בגלגול ולתקן זאת, למצוא את "אחת היא יונתי תמתי" מבנות ישראל.

תיקון המלכות הוא בדרך של "אחור וקדם צרתני" – קודם מצב לא מתוקן של 'אחור באחור', עד שמגיעים למצב של 'קדם', 'פנים בפנים' (לאחר תהליך של 'נסירה'). המצאות בת שבע אצל אוריה החתי היא 'אחור', ואצל דוד היא היתה צריכה להיות 'פנים', אך בגלל שאכלה פגה לא נשלם התיקון.

הילד שנולד מזיווג דוד ובת שבע מת, ואומר האר"י הקדוש שבילד זה היתה נשמת המשיח שנולד דוקא בדרך כזו נסתרת. אילו היה דוד ממתין עד שבת שבע תגיע אליו בהיתר (ולפי האר"י היה צריך להמתין שבע שנים) – היה נולד משיח ממש ובונה את המקדש השלם והנצחי.

יש יצר הרע של התלהבות יתר, בלי הגבלה של כלים. לכן צריך להזהיר מאד לפני מתן תורה להגביל את העם "פן יהרסו אל הוי' לראות ונפל ממנו רב". צריך להכיל את השלהבת של ההתלהבות הקדושה בתוך כלים, "אורות דתוהו בכלים דתיקון", שהלהבה לא תקפוץ מהפתילה אלא תאחז בה היטב, "שתהא שלהבת עולה מאליה". זו מדת "ארך אפים" שהיתה חסרה לדוד המלך.

היום, מלכות ישראל נמצאת כשבויה בתוך קליפה (הממסד המנוכר). אנו כבר משתוקקים אליה, אך צריך לנהוג בחכמה ולהמתין לרגע המתאים שהיא תגיע לידיים הנכונות, מבלי לפרוץ את כללי התורה, אך גם לא להתעצל ולהמתין יותר מדי. בסוף ודאי שהמלכות תגיע למקומה האמיתי, כמו שבת שבע חייבת להגיע לדוד. ובעזרת השם נזכה לכך עוד בשנת תשע"ד = בת שבע.

סגולה לעורר אצל המלכות השתוקקות של שלהבת קודש להגיע למקומה האמיתי היא להרבות בצדקה. "בצדקה תכונני" – ראשי תבות בת, בת שבע. בצדקה תכונני = שלהבת.

האר"י מסביר שלדוד ובת שבע יש שרש ברחל אמנו ושרש בלאה אמנו. בהיותו בחברון, תקן דוד את שורשו ברחל, ובבואו לירושלים היה צריך לתקן את שורשו בלאה, שלזה צריך עבודה מיוחדת. תיקון לאה הוא תיקון המדות (חג"ת) ותקון רחל הוא תיקון המעשה (נה"י) – וחשוב לדעת שתיקון המעשה אינו מבטיח תיקון המדות, כמו שאפשר לראות הרבה אנשים שמעשיהם מתוקנים (לפי השולחן ערוך) אבל לא מידותיהם. הדרך הטובה לתיקון המדות היא בלימוד פרקי אבות, כנהוג בחודשי הקיץ.

עוד מבואר בקבלה שתיקון לאה, המדות, מביא ממילא לתיקון המוחין. כלומר שמי שהוא "יהודי טוב" במדותיו ממילא מתקן גם את המוחין והוא גם "יהודי חכם". נמצא שבזכות לימוד פרקי אבות, העוסקים בתיקון המדות, באים לתיקון המוחין, ואז נולד המשיח.

Share

| אין תגובות. בוהו »

דוד מלך ישראל

נקודות מהתוועדות י"ד אייר תשע"ד, קבר דוד המלך

המלך הראשון בישראל היה שאול, עד שמלכותו נכשלה וה' העביר את המלכות לדוד, הזדמנות שניה (צ'אנס) למלכות. המלכות מופיעה פעם ראשונה במהדורה של "תוהו" ורק אחר-כך בתיקון, כמו "בראשית… והארץ היתה תהו… יהי אור". בהתחלה "מלך ככל הגויים" ולבסוף מלכות מתוקנת.

העניין של דוד הוא הכוח לתקן את מה שנראה אבוד, מכוח מדת הבטחון הגמור בה', גם כשלא רואים תקוה בעיני בשר. זהו הכח המיוחד של בעלי תשובה.

דוד המלך יודע לקום מהנפילה, הוא "בר נפלא", ועליו נאמר "שבע יפול צדיק וקם". דוקא מכוח זה יש לו קיום נצחי, כשהוא מתחייה כל רגע מחדש, "דוד מלך ישראל חי וקים".

הדוגמה המובהקת בתורה ליכולת התיקון היא בפסח שני, הזדמנות שניה למי שלא עשה פסח ראשון – "אין דבר אבוד", "אין שום יאוש בעולם כלל". מכאן שיש קשר בין דוד המלך לפסח שני. דוד נמשח למלך כשהיה בן עשרים ותשע ופסח שני הוא ביום העשרים ותשע בספירת העומר.

דוד נמשח בהיותו בן עשרים ותשע ומלך בפועל בהיותו בן שלשים, והסימן: "אהיה כטל לישראל". המלכות נקנית בשלשים מעלות, ושלשים הוא הערך של יהודה, שבט המלכות. היום השלשים בספירת העומר הוא ט"ו באייר, שבו החל המן לרדת לישראל בצאתם ממצרים. המן הוא לחם של אמונה ("מן הוא" אותיות אמונה), וזוכים לו מכח ההתחזקות במדת הבטחון.

בשלשת הרגלים, פסח הוא כנגד המלכות (שבועות תפארת, וסוכות בינה). לכן דוקא בפסח יש הזדמנות לתיקון בפסח שני.

ההתחלה הרגילה היא באות אל"ף וההזדמנות השניה היא בי"ת. לכן התורה מתחילה בבי"ת, "בראשית" – התיקון לאחר התוהו. כל שאר הופעות המלה "בראשית" בתנ"ך הן בסמיכות למלכות, "בראשית ממלכת", וגם "בראשית ברא אלהים" קשור למלכות כנ"ל.

כתוב שהיו לדוד שמונה-עשרה נשים, והוא נלחם שמונה-עשרה מלחמות (והסימן: "חי וקים"). אפשר להסביר שבפנימיות כל אשה נותנת לו כח לנצח במלחמה. "עזר כנגדו" – עזר להלחם באויב המתנגד לו.

האר"י הקדוש אומר שכאשר דוד יצא למלחמה התלבש בו שם א-להים. והרמז: א-להים במספק קטן = דוד (לפי החלוקה אל = ד. הי = ו. ם = ד). מספר קטן היינו שאלקים מתקטן כביכול ומצטמצם בתוך דוד. במספר רגיל, דוד ועוד אלהים = 100 = מיכל אשת דוד (ששאול הבטיח לדוד תמורת מאה ערלות פלשתים).

דנים את דוד

כתוב שמלך מבית דוד "דן ודנים אותו". דוד המלך יודע שהוא כל הזמן בסכנת נפילה, ולכן הוא מוכן שידונו ויבקרו אותו. לכן מתעסקים הרבה (בתנ"ך ובחז"ל) בחטאי דוד ותשובתו. מכח זה שדוד "דן ודנים אותו" הוא זוכה להיות אב לכל בעלי רוח הקודש, כמו שמשה הוא אב לנביאים.

האר"י אומר שלדוד המלך היתה נשמה שיצאה פעם ראשונה מהקליפות, ולכן היה לו יצר הרע גדול מאד, והוא במיוחד עלול לנפילה. טעם נוסף לסכנת הנפילה היא מפני שמלך צריך ליזום דברים גדולים, לפעמים להמר ולהסתכן ("לא ללכת על גשר של ברזל"), אמנם הוא בוטח בה' אבל כל הזמן עלול לנפילה.

דוד הוא השם הפרטי שמופיע הכי הרבה בתנ"ך, ואפשר לומר שהוא הדמות הכי אהובה וחביבה, מעוררת הזדהות. חלק מהחביבות שלו נובעת מהיותו בעל תשובה, אדם שנופל וקם. לכן ה' לא הסכים שחטאו לא יכתב, למרות הסיכון שאפיקורסים ורשעים יחטאו בבקורת מוגזמת על דוד (כמו שקורה עד היום).

בסוגיית הגמרא (יומא כב, ב) מוזכרים כמה חטאים של דוד: הריגת אוריה החתי, מעשה בת שבע (שהגמרא מזכירה כשני דברים שונים), מניין ישראל, וקבלת לשון הרע על מפיבושת. התוספות במקום מזכירים חטא נוסף, שאמר שירה על מפלת שאול. אמנם על הריגת אוריה ומעשה בת שבע מוסבר שאוריה היה מורד במלכות ובת שבע היתה מותרת לדוד (ולכן "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שלא היה זה ממש רצח ואיסור אשת איש), ומכל מקום זה נחשב לו לחטא בעיקר בגלל חילול השם שבדבר. על מעשה זה היה עיקר הסבל של דוד (כנגד עולם העשיה). החטא של מניין בני ישראל נקרא "הסתה", כמו שכתוב בנביא "ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל" –  איזה יצר שקשה להבינו (כנגד עולם היצירה, הרגש). החטא של קבלת לשון הרע עיקרו במחשבה (להאמין או לא להאמין. כנגד עולם הבריאה, המחשבה). והחטא של אמירת שירה על שאול הוא פגם הכי דק, שהרי גם אמר עליו קינה, ומכל מקום "בנפול אויבך אל תשמח" (כנגד הקליפה בעולם האצילות).

"בשעה שאמר דוד למפיבושת 'אתה וציבא תחלקו את השדה' יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה… אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו" (שבת נו, ב). המשיח צריך לתקן את זה ולהיזהר שלא לקבל לשון הרע על אף יהודי.

מהו המשטר הרצוי והמקווה לפי התורה? במדעי המדינה מדובר על מונרכיה אבסולוטית, שבה המלך מעל הכל, ומונרכיה חוקתית, שבה המלך כפוף לגמרי למערכת החוקתית וממלא בעיקר תפקיד סמלי (כמו באנגליה). כיון שהמלך "דן ודנים אותו", הוא כפוף למשפט הסנהדרין, הרי שאין זו מונרכיה אבסולוטית. אך מאידך, ברור שהמלך אינו רק בעל תפקיד ייצוגי כמו במונרכיה חוקתית. אם כן, מפשט המלוכה של התורה הוא משהו מיוחד, שאין דוגמתו, וצריך לברר היטב מהו.

מזמור פו בתהלים

"תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה הוי' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי". בהכנעה של "עני ואביון אני" דוד מעורר את רחמי ה'. הצירוף "עני ואביון" מופיע בתנ"ך 13 פעמים, מעורר את שלש עשרה מדות הרחמים.

"שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי". בגמרא יש שני פירושים מדוע דוד קרא לעצמו חסיד – או כיון שקם בחצות לילה, לעומת כל המלכים שקמים בשלש שעות ביום, או על שם שידיו מלוכלכות בדם כדי לטהר אשה לבעלה, לעומת כל המלכים שיושבים בכבודם. יש פירוש נוסף, שקורא לעצמו חסיד על שם ששומע חרפתו ושותק. אך מדוע הוא צריך להזכיר את חסידותו? כדי לעורר את חסד ה'.

"הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ" – מתפלל לה' שיושיע אותו בזכות מה שהוא בוטח בה'.

"חָנֵּנִי אֲדֹנָי כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא כָּל הַיּוֹם" – זו התפילה המתמדת של דוד, "ואני תפלה".

"שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא". "נפשי אשא" זו מסירות נפש, תוך יאוש חיובי מכל הבלי העולם הזה.

בפנימיות, אלו חמש עליות כנגד מדרגות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה: ההכנעה של "עני ואביון" היא תיקון הנפש, מדת המלכות. "חסיד אני" תיקון המדות, הרוח. "הבוטח אליך" שרש הבטחון בבינה, דרגת הנשמה. התפלה המתמדת מתוך בטול, החכמה, חיה. מסירות נפש, "נפשי אשא", כנגד היחידה, כתר.

Share

| אין תגובות. בוהו »

בזכות רבי שמעון

[מתוך התוועדות ל"ג בעומר תשע"ד – ישיבת 'נחלת ישראל' מגדל העמק]

רשב"י – הולך רכיל

בספר הזוהר הקדוש נאמר שרבי שמעון בר יוחאי הוא "הולך רכיל מגלה סוד". הפסוק השלם בספר משלי אומר "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר", ולפי הפשט "הולך רכיל" נאמר לגנאי, בניגוד ל"נאמן רוח", אבל לפי הדרשה בספר הזוהר "הולך רכיל" מתפרש לשבח – על צדיקים כרבי שמעון שניתנה להם הרשות לגלות את סודות התורה (כמו גם האר"י הקדוש בדורו).

אפשר למצוא את הרמז הראשון למלה רכיל בתורה בפסוק "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב". "רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב" ראשי תבות רכיל (בשינוי הסדר). אפשר להמשיך ולדרוש את הפסוק בדרך של "גורעין ומוסיפין ודורשין" (כמו שעושים חז"ל בכמה מקומות), ולגרוע את המלה "לא" – שהרי התכלית הרצויה היא שרחל תלד ליעקב, וכאילו כתוב "רָחֵל כִּי יָלְדָה לְיַעֲקֹב" – ראשי תבות רכיל לפי הסדר (מלבד הדמיון בין רחל לרכיל).

כלומר, כל עניינו של רבי שמעון בגילוי פנימיות התורה, הוא להביא ל"זיווג פנים בפנים" – חיבור שלם בין הקדוש-ברוך-הוא וכנסת ישראל. רחל אמנו מייצגת את כנסת ישראל, ויעקב אבינו את הקב"ה (שקראו ליעקב א-ל). במצב של הגלות, החיבור בין יעקב לרחל הוא בבחינת "אחור באחור", ואז רחל אינה יולדת ליעקב, "כְּרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה", אך התכלית היא שרחל תלד, "רָחֵל כִּי יָלְדָה לְיַעֲקֹב" והדרך לכך היא בגילוי סודות התורה, "הולך רכיל מגלה סוד".

מפורים לל"ג בעומר

לפי לוח השנה שלנו, ל"ג בעומר חל תמיד באותו יום בשבוע שחל פורים לפניו (י"ד באדר). פורים הוא היום הכי שמח, ובו מגיעים למדרגה של אמונה פשוטה, "עד דלא ידע" – מעל הידיעה (הדרגה הנקראת בקבלה רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע). גם ל"ג בעומר הוא יום שמח, כמו ההסתלקות של רשב"י שהיתה דוקא בשמחה (שאז התגלו הסודות הכי עמוקים), ורשב"י הוא "רבי שמח". מכוח גילוי הסודות ביום השמח הזה, מגיעים לאמונה פשוטה.

בספרים נתנו סימן "פלג אלהים" – פורים לג בעומר. פלג הוא לשון חלוקה, כמו בדור הפלגה, "נפלגה הארץ". התיקון כדי להגיע למצב של "פנים בפנים" הוא על ידי חלוקה, הנקראת בקבלה "סוד הנסירה" (ניסור הנקבה מהזכר, ואז היא מסתובבת למצב של פנים בפנים), ואז מגיעים לחיבור שלם שמאפשר פריה ורביה. פורים רומז ל"פרו ורבו", וגם בל"ג בעומר יש סגולה להולדת ילדים (כמסופר על אדמו"ר האמצעי שביום זה הראה מופתים בפקידת עקרות). בל"ג בעומר נוהגים לירות בחץ וקשת, רמז להולדת ילדים (הזרע יורה כחץ) בכלל, ורבוי ילדים בפרט ("רֹבה קשת"). כלומר שבתוך "פרו ורבו", "פרו" קשור לפורים ו"ורבו" קשור לל"ג בעומר.

תיקון המדינה והמלך לפי סיפורי מעשיות

בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב מסופר על בן מלך ובן שפחה שהתחלפו. ובתוך הדברים רוצה הבן מלך האמיתי להכנס למדינה ואין מניחים לו: "היות שהמלך של המדינה מת, ונשאר הבן מלך, והניח המלך צואה: באשר שעד עכשו היו קוראין את המדינה דאס ניירישע לאנד און דער קלוגיר מלכות [המדינה הטפשית והמלך החכם], ועכשיו קוראין אותה להפך דאס קלוגע לאנד און דער ניירישער מלכות [המדינה החכמה והמלך הטפש], ומי שיחגור מתניו לזה, שיחזר השם לקדמותו, דהיינו שיהיו חוזרים וקוראים את המדינה בשם הראשון, דהינו מדינה טפשית ומלך חכם הוא יהיה מלך, על כן אין מניחין שום אדם לכנס אל המדינה, כי אם מי שיחגור מתניו לזה".

בן המלך נענה לאתגר, וכשמביאים אותו אל השרים הם מסבירים לו "תדע, שגם אנחנו אין אנו טפשים, חס ושלום, רק שהמלך שהיה, היה חכם גדול מופלג מאד, אשר כנגדו היינו כולנו נחשבים טפשים, ועל כן היתה המדינה נקראת מדינה טפשית ומלך חכם. ואחר כך נפטר המלך הנ"ל, ונשאר הבן מלך וגם הוא חכם, אבל כנגדנו אינו חכם כלל, על כן נקראת המדינה (עכשיו) להפך: מדינה חכמה ומלך טפש. והניח המלך צוואה, שמי שימצא חכם כזה, שיוכל להחזיר להמדינה שם הראשון הוא יהיה מלך. וצוה לבנו, שכשימצא איש כזה יסתלק הוא מן המלוכה, ואותו האיש יהיה נעשה מלך, הינו כשימצא חכם כזה, שיהיה מופלג בחכמה מאד מאד, עד שכנגדו יהיו כולם טפשים, הוא יהיה מלך".

יש חכמים מופלגים כאלה שכולם לעומתם נחשבים טפשים. רשב"י הוא חכם מופלג, שהרי בכל השנים שהיה במערה לא קיים מצוות מעשיות ולימוד התורה שלו (בחכמתו הגדולה) נחשב כאילו קיים הכל. רשב"י אמר על עצמו שהוא "יכול לפטור את כל העולם" ממידת הדין, ומכאן שהוא גם צדיק מופלג. אחד כזה ראוי שיהיה מלך המדינה, ויחזיר לה את השם "מדינה טפשית" (בתור מעלה). החכם המופלג, בחינת פלג, יכול לאחד את הפלגים השונים בעם.

בהמשך המעשה, אומרים השרים לבן המלך שהנסיון לבדוק את חכמתו יהיה אם יצליח לתקן את הטעון תיקון בגן שעשה המלך. המשך המבחן הוא בנוגע לכסא מיוחד שעשה המלך (דומה לכסא המלך שלמה), וכן מטה ושלחן ומנורה, עם כל מיני דרכים וחיות, אך לא יודעים כיצד לעשות שהכל יפעל כראוי. "והראו לו הכסא… והסתכל וראה שחסר מן הכסא למעלה איזה שושנה (הינו רייזילי)… והסתכל יותר וראה שזאת השושנה שחסר למעלה מן הכסא היא מונחת למטה בכסא וצריכין לקח אותה משם ולהניחה למעלה… וכן המיטה הבין שצריכין לנתקה קצת מן המקום שעומדת, וכן השולחן, צריכין גם כן לנתקו קצת, לשנות מקומו קצת, וכן המנורה… וציוה לסדר הכל כראוי: לקח השושנה מלמטה ולתחבה למעלה, וכן כל הדברים הנ"ל לסדר כולם בסדר הראוי, כנ"ל, ואז התחילו כולם לנגן נגון הנפלא מאד, ועשו כולם הפעולה הראויה להם ואז נתנו לו המלוכה". החכם המופלג מסתכל במציאות של המדינה ורואה שלמעשה הכל כבר נמצא לפנינו, רק צריך לסדר את הדברים כראוי והכל יפעל, "גורעים ומוסיפים ודורשים".

עשרים ראשים

במדרש אסתר רבה מונים חז"ל עשרים ראשים: "ר' ברכיה פתח 'מי פעל ועשה קורא הדורות מראש' מתחילת ברייתו של עולם התקין הקב"ה לכל אחד ואחד מה שראוי לו. [1] אדם ראש ליצורים [2] קין ראש להורגים [3] הבל ראש לנהרגים [4] נח ראש לנמלטים [5] אברהם ראש למולים [6] יצחק ראש לנעקדים [7] יעקב ראש לתמימים [8] יהודה ראש לשבטים [9] יוסף ראש לחסידים [10] אהרן ראש לכהנים [11] משה ראש לנביאים [12] יהושע ראש לכובשים [13] עתניאל ראש למחלקים [14] שמואל למושחים [15] שאול לנמשחים [16] דוד ראש למנגנים [17] שלמה ראש לבונים [18] נבוכדנצר ראש למחריבים [19] אחשורוש ראש למוכרים [20] המן ראש לקונים".

בכל תופעה בעולם יש מישהו שעומד בראשה, וכדי להתקשר לעניין מסויים צריך להתקשר ל'ראש' שלו:

מי שהעניין שלו עכשיו הוא להרגיש יצור כפיו של ה', קשור לאדם הראשון.

מי שצריך להרוג, כמו במציאות של "הבא להרגך השכם להרגו", קשור לקין (שיש לו שרש בקדושה).

 מי שהולך לההרג, כמו במקרה של "יהרג ואל יעבור", קשור להבל.

מי שנמלט מצרה קשור לנח, "והאלקים יבקש את נרדף".

אברהם אבינו ראש לנימולים, כל מה שקשור לכריתת הערלה (כמו "ומלתם את ערלת לבבכם").

יצחק אבינו הוא ראש לנעקדים, כלומר מסירות נפש לכתחילה (וזה ההבדל מהבל).

יעקב אבינו הוא ראש לתמימים, "איש תם יושב אהלים", שייך במיוחד לבחורי ישיבה, "תמימים", שאינם צריכים לדאוג על העתיד.

יהודה ראש לשבטים – שלמרות שאינו מן האבות (הכוללים כל אחד מישראל) יש לו את היכולת להנהיג את השבטים השונים זה מזה וללכת כנגד רוחו של כל אחד.

יוסף ראש לחסידים – יוסף עצמו הוא 'רבי', אבל האמת היא שהרבי הוא החסיד הכי גדול (כמו הרבי מליובאוויטש שהיה החסיד הכי גדול של חותנו הריי"צ).

אהרן ראש לכהנים, שליח של ה' לישראל ושליח של ישראל לה'.

משה ראש לנביאים –  היום אנו מצפים לחזרת הנבואה ולשם כך צריך להתקשר למשה.

יהושע ראש לכובשים, כיבוש ארץ ישראל, משימה שכל בחור וטוב בישראל צריך להיות מוכן לה.

עתניאל ראש למחלקים – אין להסתפק בכיבוש, צריך לחלק את הארץ לעם ישראל, להנחיל אותה (מה שלא נעשה כראוי לאחר הכיבוש במלחמת ששת הימים).

שמואל ראש למושחים ושאול ראש לנמשחים, לזהות את המנהיג.

דוד ראש למנגנים, מכאן שעיקר ההתקשרות לדוד המלך, מלכא משיחא, הוא ע"י הניגון שיהפוך את העולם ב"מלחמת תנופה".

שלמה ראש לבונים ונבוכדנצר ראש למחריבים. צריך לדעת לבנות ולפעמים גם להחריב (כמו "סותר על מנת לבנות").

אחשורוש ראש למוכרים והמן ראש לקונים. יש טפשות כמו אחשורוש שרוצים ח"ו למכור את עם ישראל וארץ ישראל ובכך מדמים להפטר מהבעיות. ואילו הקונים, שרוצים לקחת מאיתנו את א"י, הם המן של היום.

העלאת מחשבה זרה

הבעש"ט לימד להעלות מחשבות זרות. למשל, אם בשעת התפילה נופלת לאדם מחשבה רעה, של זנות וכדו', צריך להעלות אותה, לקחת את האנרגיה שלה לטובה. אך הבעש"ט אומר שלכך צריך שני תנאים. האחד, שהתגובה הטבעית המיידית של האדם לאותה מחשבה היא הרגשת שפלות עצמו. והשני, שתוך כדי כך יש לו 'הברקה' איך להעלות את המחשבה הזו. ממילא ברור שאין זו עבודה שווה לכל נפש, אלא דבר השייך רק לצדיקים מיוחדים. לכן מזהיר אדמו"ר הזקן בספר התניא שלא לעסוק בהעלאת המחשבות הזרות אלא רק לדחות אותן לגמרי – שזו עבודת ה'בינוני' – ולהתייחס למחשבה זרה כאל מי ש"בא להרגך" שאז "השכם להורגו".

מרעיש ומרגיז

ישעיהו הנביא מתאר את מפלתו של נבוכדנצר "רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת". לשון דומה מאד מופיעה בתיאור פטירתו וקבורתו של רשב"י (ב'אדרא זוטא'), שכאשר הוכנסה מטתו למערת הקבורה נשמע קול "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות". מדוע השינוי מלשון הפסוק?

הבן-איש-חי אמר (מובא בפירוש יין הרקח לרבי יהודה פתיה) שזה משום כבודו של רשב"י, שלא להשוותו לרשע. אך ניתן לפרש עוד שנבוכדנצר היה "מרגיז הארץ" – הרגיז את כל יושבי הארץ, שעשה להם צרות ורעות, ו"מרעיש ממלכות" שעשה "סדר עולמי חדש" בכל הממלכות. אבל אצל רשב"י הכל למעליותא: הוא "מרעיש הארץ" – עושה רעש חיובי אצל אנשי הארץ ("עם הארץ – שבגינו נבראת הארץ"), כמו הביטוי 'שטורעם' באידיש. ו"מרגיז ממלכות" – מצליח להרגיז את השלטון, בזה שהוא אומר את האמת הברורה, כמו המעשה שבגללו נכנס למערה.

יש מפרשים (ר"י פתיה) ש"מרגיז ממלכות" מכוון למעשה המובא בגמרא (מעילה יז, ב) על רשב"י שהלך לבטל גזרה של מלכות רומי, ומהשמים שלחו לו את השד 'בן תמליון' לעזרה. השד נכנס בבת הקיסר שהשתגעה ורק רשב"י רפא אותה (שאמר לשד לצאת ממנה), וכך יכל לבטל את הגזרה. גם היום, צריך לפעמים 'לשגע' את הממסד המנוכר, בכך שאומרים את האמת הנוקבת (שיכולה להאמר גם באופן משעשע), אבל הכל במגמה של תיקון, כדי לרפא לבסוף את המחלה.

Share

| אין תגובות. בוהו »

פוסטים ישנים יותר »